• רדיו שקוף

מרכז שקוף, מבוא חורון טל. 08-9739000 דוא”ל shackuf@gmail.com

> מאמרים > אפשר להיגאל

אפשר להיגאל

| ד׳ בתמוז ה׳תשע״ז

סוף סוף, אחרי שנים על גבי שנים של גלות מרה וארוכה, של סבל ושעבוד, פונה השם יתברך למשה ומבשר לו, שהנה, הגיע זמן הגאולה: “שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי”, ומבקש ממנו להעביר את הבשורה המיוחלת לבני ישראל: “אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל… וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה… וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב” (שמות ו, ג-ח). אילו מילים מנחמות, מלטפות, מרפאות: ‘ילדים אהובים שלי, זה אני, השם, ואני מבטיח לכם שמעכשיו הכול יהיה בסדר! לא רק בסדר; יהיה נפלא! הסוף הטוב מגיע, ואני בא להוציא אתכם מהייסורים האלה, להציל אתכם מהעבדות הקשה הזאת. הנה, אני בא לגאול אתכם; לקחת אתכם לי לעם המובחר ולהביא אתכם אל הארץ המובטחת!’

משה רבנו , נאמן לציווי שקיבל, מגיע לבני ישראל, הנאנחים ונאנקים מן העבודה וזועקים ומשוועים לישועה, ומשמיע להם את הבשורה שחיכו לה כל כך: ‘אחים אהובים, יש בפי בשורה מאת השם יתברך! הנה זה בא! השם הגדול, זה שהציל את אבא אברהם מכבשן האש ואת אבא יעקב מעשיו ומלבן, השם שהבטיח לאבות הקדושים שנהיה לו לעם, השם אומר שעכשיו זה קורה! הגאולה בפתח! שוועתכם עלתה עד כיסא הכבוד, והנה, הוא בא לגאול אתכם! כל הכאב הזה והסבל והעבדות והשפלות והדלות – תכף הופכים להיסטוריה! עוד מעט יהיה טוב! לא עוד נגישות. לא עוד מכות. לא עוד דם תינוקות. זהו. הכול עומד להתהפך לטובה!’

נאום מלא תקווה זוהרת לעתיד טוב, חדש, אחר…

ומה מגיבים עליו בני ישראל? “וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל משֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה” (שמות ו, ט) – בשורת הגאולה לא נכנסה להם לאוזניים!!!

למה? למה הם לא הקשיבו למשה? זה מוזר! הרי הם נאנחו וצעקו אל השם שיושיע אותם! איך ייתכן שכאשר השם שולח אליהם את שליחו הנאמן שיאמר להם ‘יקרים שלי, אתם משוחררים’ – הם אפילו לא שומעים?!

איך אפשר להבין את זה?

אומר רבי נחמן:

“מִקּצֶר-רוּחַ וּמֵעֲבדָה קָשָׁה” – שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁהֵם בִּבְחִינַת ‘קצֶר רוּחַ’, מֵחֲמַת שֶׁהֵם קְטַנֵּי אֲמָנָה כַּנַּ”ל, עַל יְדֵי זֶה צְרִיכִין לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת וּלְתַעֲנִיתִים… וְיֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת בִּקְטַנֵּי אֱמוּנָה, כִּי יֵשׁ אֲפיִלּוּ צַדִּיקִים שֶׁהֵם קְטַנֵּי אֲמָנָה… (ליקוטי מוהר”ן, תורה פו).

ומסביר רבי נתן:

כְּשֶׁאָמַר לִי… שֶׁעַל יְדֵי קַטְנוּת אֱמוּנָה צְרִיכִין לַעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת וְכוּ’, עָמַדְתִּי לְפָנָיו כְּמִשְׁתּוֹמֵם וּמַחְשְׁבוֹתַי הָיוּ תְּמֵהִים בְּעִנְיָן זֶה, כִּי נִדְמֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי אֱמוּנָה קְצָת, עָנָה וְאָמַר בִּלְשׁוֹן גְּעָרָה קְצָת כְּאוֹמֵר: וְאִם יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה, אֵין לְךָ אֱמוּנָה בְּעַצְמְךָ… וְהִזְכִּיר מִיָּד מַאֲמַר: “כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת”, מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים שִׁיִּתְבַּזְבֵּז שֻׁלְחָנָם לֶעָתִיד לָבוֹא? קַטְנוּת שֶׁהָיָה בָּהֶם בְּעַצְמָן שֶׁלּא הֶאֱמִינוּ בָּהֶם בְּעַצְמָן… וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ לְפִי זֶה שֶׁלּא הֶאֱמִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא טוֹב לַכּל וְהֵם חֲשׁוּבִים וּגְדוֹלִים בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ… וְהַכְּלָל הַמּוּבָן מִדְּבָרָיו שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אֱמוּנָה בְּעַצְמוֹ שֶׁגַּם הוּא חָבִיב בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ… גָּדוֹל וְחָשׁוּב בְּעֵינָיו (שבחי הר”ן, קמ).

נכון, הם צעקו והתחננו להשם שיושיע אותם, אבל כשהם נענו, והגאולה דפקה להם על הדלת – היא לא נכנסה ללבם, בגלל קטנות באמונה.

במי הם לא האמינו?

הם לא האמינו בעצמם.

הם לא האמינו שהצעקה שלהם פעלה משהו. הם לא האמינו שבכוחה של שוועתם להביא את המשיח. הם חשבו שבשביל לזכות לגאולה צריך “עבודות קשות ותעניתים”. הם לא האמינו שהם, ככה, מהמקום שלהם ועם הדיבורים שלהם עם השם – באמת ראויים לגאולה! “שֶּׁלּא הֶאֱמִינוּ בָּהֶם בְּעַצְמָן”! הם לא האמינו לאמת הפשוטה, שקוראים להשם והוא עונה ואוהב ומרעיף טוב לכל קוראיו באמת.

כך הם נתנו לבשורת הגאולה לחלוף ליד אוזניהם, והמשיכו לעבוד בפרך.

ואנחנו? והיום?

כמו אז, גם היום, במצרים של דור האלפיים השותת דם ודמע של גלות הנפש. ייתכן שבשורת הגאולה נמצאת כבר כאן ממש, לידינו. ייתכן שמשה עומד לצדנו ולוחש לנו לתוך האוזן: ‘הקשיבו, יקרים, כל הסיוט הזה כבר שייך להיסטוריה! החלום הרע והכואב הזה מסתיים. אִמרו די למכות, די לדם, די לרדיפות, די לרעב, די לכאב, די לאבדן, די לאשמה, די לבלבול, די לחוסר הוודאות, די לפחדים, די לעצבות… חלה תפנית בעלילה; הגיע זמן גאולתכם’… ייתכן שמשה עומד כאן, קרוב קרוב אלינו, משמיע באוזנינו את בשורת הגאולה – ואנחנו לא שומעים! אנחנו באמצע לצעוק להשם, ומרוב שאנחנו צועקים אנחנו לא שומעים איך השם אומר לנו: ‘זה בסדר, אני כאן, אפשר להירגע, באתי להציל אותך. עכשיו’. השם בא אלינו עם כל הטוב שבעולם, ואנחנו סוגרים ידיים ולא לוקחים. לא מוכנים להכניס לתוכנו את הגאולה.

למה?

כי אין לנו אמונה שמגיע לנו להיוושע. כי אנחנו חושבים שעוד לא התפללנו מספיק. כי הלב אומר לנו שבשביל שאחד כמונו, עלוב ולא שווה, יזכה לדבר הגדול הזה שאנחנו רוצים, אנחנו צריכים להתאמץ יותר, לעבוד קשה, להתפלל הרבה… קצת כבוד לעבודות קשות; לתעניות, לסיגופים, לאלפיים פעמים ספר תהילים… לפי התפיסה שלנו, בשביל לזכות להיוושע צריך לעבוד קשה מאוד. הרי איך ייתכן שאני אקרא – והשם יענה לי, ותבוא הגאולה?! איך? הרי זה לא מגיע לי!

זו אחת הבשורות של רבי נחמן: יהודי יקר, מגיע לך! לא צריך עבודות קשות בשביל לחיות! הכול פשוט מאוד: אתה צועק מרוב כאב, השוועה שלך עולה אל השם, השם שולח אליך את משה, וזהו, אפשר להיגאל!

רק תאמין בזה…

 

 

 

 

זו אחת הבשורות של רבינו: יהודי יקר, כן מגיע לך! לא צריך עבודות קשות בשביל לחיות! הכול מאוד פשוט: אתם צועקים מרוב כאב, השוועה שלכם עולה אל השם, השם שולח אליכם את משה, וזהו, אפשר להיגאל!

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.