• רדיו שקוף

מרכז שקוף, מבוא חורון טל. 08-9739000 דוא”ל shackuf@gmail.com

> מאמרים > הלקאה מול געגוע

הלקאה מול געגוע

נתן דב קרמר | י״ד בסיון ה׳תשע״ז

אחד החידושים שלמדתי בסדנה הוא השלילה המוחלטת של הלקאה עצמית.

ולמה אני קורא לזה חידוש?

כי מאז ומתמיד הסתכלתי על זה במבט חיובי, אמנם כואב אבל מתבקש. חטאת? עשית משהו לא טוב? יש לזה מחיר, ועכשיו אתה משלם. אדרבה, ‘הרהורי תשובה’ קראתי לזה. חרטה על העבר היא אחד מתנאי התשובה, לא?!

דבר זה תפס אותי בכל מקום ובכל זמן, 24/7. מול עצמי ומול השי”ת, בזוגיות ועם חברים, לשכני מחדר המדרגות או מהשטיבלאך. הייתי עסוק בביקורת על עצמי, וכמובן מאליו – על הסובבים אותי ועל כל אדם שנתקלתי בו רק במקרה. קיימתי והגית בו יומם ולילה.

כיום לאחר כמה שנות לימוד, הפנמה ועבודה, אני יכול להגדיר זאת שהייתי עסוק בלחפש את הרע ולהעצים אותו.

רק כשהגעתי לסדנה התחלתי לקלוט שזה דבר שלילי, שלא מקדם אותי אלא להיפך, מסיג אותי לאחור.

למדתי, למדתי. אבל בפנים בלב משהו סירב לקבל את זה. היתה לי התנגדות בלתי מורגשת להבנה הזאת, שהפריכה בעצם את כל מה שלמדתי ולימדתי את עצמי. וכך עמוק-עמוק בפנים דגרה לה ההתנגדות, עשתה שמות ולא נתנה לי להתקדם. עד שהגעתי לתומך הנוכחי שלי (הרב אסולין אם שאלתם, תודה, שווה כל השקעה) והוא הִפנה לענין את כל הזרקורים.

לאט לאט ראינו, שבעצם יש לי התנגדות מובנית הכוללת טיעונים והוכחות שכך ראוי לנהוג וכך נהגו כל גדולי עולם בכל הדורות. טענתי מולו ‘מעולם לא ראיתי יהודי ירא שמים שעף על עצמו’, ‘נער הייתי וגם גדלתי בין גדולי חסידי ברסלב ותמיד זיהיתי בעיניהם את הזיק של לב נשבר’, וכן כתוב ‘חסיד – אבלו בלבו’ וכו’ וכו’.

א’קיצר, התומך, כתומך מומחה האמון על שלושת השיני’ם, נתן לי להתבשל במיץ הזה הרבה-הרבה ורק הקפיד שהנושא לא ירד מסדר היום. ואני אכן התהלכתי עם שאלות וקושיות אלו ביום ובלילה, בשעת ההתבודדות ומחוצה לו.

פרכא אחת עמדה מול עיני לטובת הצד שכנגד והרסה את כל ההיגיון בטענותי – העובדה, שכל אותם אנשים, עליהם רציתי לבסס את ההתנגדות שלי, הם אנשים שהתקדמו ומתקדמים כל הזמן בעבודת השם, ואילו אני עדיין תקוע. תקוע הרבה זמן.

עד שברחמי שמים מרובים נפתח לי יום אחד והבנתי את ההבדל, או יותר נכון את השוני.

אני מתעסק עם העבר ומלקה את עצמי על דברים שהיו או שלא, כוחי נמצא שם, לכן אני תקוע שם. ואילו הם הביטו ומביטים תמיד קדימה, אל השם יתברך, מילאו וממלאים את עצמם ברצון עז להתקרב אליו. הריחוק הזה גורם להם אמנם לכאב, אבל כאב ממריץ, מדליק, מעורר רצון וגעגוע, לעומת התעסקות בעבר שממלאת בכאב משתק ובייאוש.

לשִמחתי למדתי אז תורה יב בליקוטי מוהר”ן תניינא, ‘איה מקום כבודו’, וזה לשון רבינו שם: “כי זה עיקר התשובה, כשאדם מחפש ומבקש אחר כבודו יתברך ורואה בעצמו שרחוק מכבודו יתברך ומתגעגע ושואל ומצטער איה מקום כבודו”. רבינו נותן כאן רצפט לתשובה ‘כי זה עיקר התשובה’. למי? לאלו שנפלו למקומות איומים מאד. רבינו מכנה אותם ‘מקומות מטונפים’, ‘חוץ לגבולות הקדושה’. ומה יש ברצפט? חיפוש, ביקוש, געגוע וצער על הריחוק. מילה אחת על ההתפלשות בעבר אין. עיקר התשובה אינו ההתעסקות והדשדוש בעבר אלא ההתבוננות במרחק מהשם והכאב והצער והגעגוע להתקרב אליו, נקודה.

בכל דברי רבינו אין תורת “היה” – עיסוק בצער העבר. יש תורת “איה” – עם הפנים קדימה, לעתיד הטוב בע”ה.

אחד החידושים שלמדתי בסדנה הוא השלילה המוחלטת של הלקאה עצמית.

ולמה אני קורא לזה חידוש?

כי מאז ומתמיד הסתכלתי על זה במבט חיובי, אמנם כואב אבל מתבקש. חטאת? עשית משהו לא טוב? יש לזה מחיר, ועכשיו אתה משלם. אדרבה, 'הרהורי תשובה' קראתי לזה. חרטה על העבר היא אחד מתנאי התשובה, לא?!

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.