• רדיו שקוף

מרכז שקוף, מבוא חורון טל. 08-9739000 דוא”ל shackuf@gmail.com

> מאמרים > השמים – הם הגבול

השמים – הם הגבול

א. צ. | י״ד בסיון ה׳תשע״ז

“את צריכה גבולות בחיים!” – כמה פעמים בחיים שלי שמעתי את המשפט הזה?! עשרות, מאות, אולי אלפים… ובכל פעם כזאת משהו בתוכי התמרד והתפלא: “גבולות וחיים – איך זה הולך ביחד?! אם אתם רוצים לתת לי ‘לעשות חיים’, אז אל תכניסו אותי לשום גבול. תודה”.

אבל לא המרד ולא הפליאה שלי הועילו. תמיד איכשהו טענו כלפי, שעברתי גבול.

הם, אלו שניסו “לשים לי גבולות” – המורות שניסו תמיד להחזיר את העינים מהחלון לספר ואת הידים מהאיקס-עיגול למחברת; ההורים שלי ששיחותיהם תמיד נקשרו להיותי עבריינית גבולות סדרתית; אחי הגדולים שפזמו לי תדיר “עיזה פזיזה” – הם נאנחו, הוכיחו, גערו, הזהירו, הסבירו, הטיפו, כעסו, הענישו, התייאשו, נדו בראשם בעצב ובחמלה. מה לא?! אבל זה לא הלך. נשארתי ככה. משוכנעת באמת, שאצלי זה מובנה במערכת: הפרעת אישיות “לא-גבולית”…

אני לא חושבת, שבתור ילדה קטנה רציתי להיות כזאת סוררת בדווקא, זה פשוט תמיד קרה, גם כשהבטחתי לעצמי שהפעם אני נשמרת מכל משמר, אבל לאט-לאט, וכפי הנראה ככל ששמעתי כמה אני חסרת גבולות, התעצם בי הרצון להיות מחוץ לקופסא, לבדוק כל דבר בעצמי, ללכת על הקצה (ומעבר לו).

כשחברות, למשל, הביאו מחברות, ישבו קשובות וענו תשובות – הסתכלתי עליהן ברחמים, לא הבנתי למה הן ממושמעות?! סדרי בית הספר נראו בעיני כמו גדר, שפשוט בזבוז זמן לא לעבור עליה בטיפוס קל… ואכן, טיפסתי עליה – על המורה, על המנהלת ועל הכללים… ושם, מעבר לגדר, מצאתי את עצמי מבלה רוב הזמן במסדרונות בית הספר וב”השעיות חינוכיות”, שפרשו בפני שטיח אדום והזמינו אותי להמשיך הלאה, מעבר לגבול.

ככה גדלתי (ביולוגית לפחות) וככה התרגלתי להעביר את החיים. קשה לומר שנהניתי מזה, שכולם סביבי לא היו מרוצים ממני. זה היה סבל, גם אם נתתי לכולם תחושה של ‘לא-סופרת-אתכם’. לא האמנתי שאני יכולה להשתנות אי פעם. הרגשתי מוכרחה לחיות ככה. זה היה קורה לי כמו אינסטינקט הגנה אוטומטי: את ה”עצור, גבול לפניך!” הייתי מפרשת כמו אקדח לרקה.

וככה, למרות האכילה המופרעת שלי הסתכלתי על דיאטות כמו “מוקצה מחמת מיאוס”.  ותמיד כשעלה הנושא, בעיני רוחי ראיתי מן דמות מפלצתית כובלת את פי בסמרטוטים ולוחשת לי “היכוני למות ברעב!”

כל זה נמשך, עד שהגעתי לסדנת שקוף, שרק מאוחר יותר התברר לי, שהבסיס שלה הוא בכלל כניסה לגבולות. כבר בהתחלה מצאתי עצמי, בין מלאי קופסאות של ירקות ועשבים, עדשים ברוטב סילאן, ושקדים עטופים בתמר – מכרסמת שוקולד יחידה. כולן סביבי הגיעו מצוידות, מחושבות, מתוכננות עם אוכל לכל היום הארוך הזה, שלא יקרה, חלילה, שהן תצטרכנה להכניס לפיהן אוכל קנוי או סתם נשנושים או, גרוע מזה מבחינתן, להעביר את היום כמוני – בקפה ושוקולד, קפה ווופלה, קפה ועוגה…

לראשונה, התחלתי לחשוב שמשהו במרידה הנצחית שלי לא מי-יודע-מה תקין, ושמה שחשבתי עד היום לסמל החרות שלי, אולי הוא בעצם שעבוד רציני… לראשונה, קנאתי באנשים שיש להם גבולות ברורים, שהם יודעים מנין הם באים ולאן הם הולכים, שיש להם דעת ובהירות ולא סלט אחד שלם ואימפולסיבי של רצונות ומעשים. רציתי גם! רציתי מאוד! רציתי, אבל פחדתי. פחדתי להרגיש חנוקה, פחדתי לא לנשום. פחדתי מאוד. ויותר מהכל – לא הצלחתי להאמין שיש סיכוי לשנות את הזהות הקדמונית שלי הזאת. מצד שני, רציתי גם, כמו כל השקופות האלה לידי עם העיניים הצוחקות והלב הפתוח, להרגיש סיפוק אמיתי, ולא – חרות מדומה. רציתי להרגיש שווה וגיבורה, שלא מוותרת ולא מפחדת. בקשתי לעצור, הייתי במצוקה, אבל הפחד עדיין מנע ממני לבחור בגבולות…

עד שיום אחד, בפגישה עם התומכת, כשהייתי באמצע ליילל באוזניה על ה”חסימות הפנימיות”, על תחושת הכלא והצינוק ועל איך שהחיים שלי זזים ברוורס… היא שאלה אותי ‘ומה את מוכנה לעשות כדי להתחיל לחיות?’ וברגע שאמרתי לה “ברור שהכל! לא מסוגלת להמשיך ככה אפילו עוד רגע אחד” – ידעתי בתוכי לאן זה יקח אותי מפה. קדימה, גברת. גבולות באוכל, בלי חכמות. עם פחד, בלי פחד. בואי. עזבי את כל המתיקות המזויפת, שמשאירה אותך חלולה יותר ומפוחדת יותר וחנוקה יותר. ובואי. החיים האלה, שאת בוכה על היעדרם, ממתינים לך. בואי אליהם.

בו במקום קבלתי עלי את כללי התוכנית לגבולות באכילה ונפרדתי מכל המתוקים, הנשנושים והחטיפים, שהיו לחם חוקי מאז שאני זוכרת את עצמי.

יום ועוד יום, ואני עומדת לגמרי בכללים. לא נופלת פעם אחת. ממושמעת לתוכנית בנאמנות היסטרית. ואין לי מושג למה, אבל זה אפילו לא היה קשה מדי. כבר כמעט באתי להתאכזב על המשימה הבנאלית והשטוחה שקבלתי, אבל אז קרה משהו.

פתאום קלטתי, שאני בקושי אוכלת. הדיווח היומי, שהתבקשתי לשלוח לתומכת, נראָה כמו דף “מיומנה של שובתת רעב”. כמעט לא היה כתוב שם כלום. וכשקבלתי ממנה אזהרה שהיא לא תומכת באנורקסית או באסירת מחנה ריכוז – לא הבנתי מה היא רוצה ממני. גם כשכמעט רעדתי מרוב רעב – עדיין לא תפסתי מה קורה לי.

אבל אז, ברחמי שמים, נפתח לי המח או הלב או שניהם, והבנתי.

הבנתי, שעד עכשיו לא בחרתי באכילה, אלא נפלתי לתוכה; שאף פעם לא באמת נערכתי אליה מראש; שאכלתי רק כשהרעב היה כבר בלתי נסבל; שאכלתי רק דברים מזדמנים, סותמים, לא באמת משביעים או מזינים, בעיקר דברים קנויים וקלילים. ועכשיו, כשכל המתוקים והנשנושים נעלמו מהתפריט שלי – אין לי מושג מה אני אמורה לעשות עם זה בכלל…

והבנתי הרבה יותר מזה – שהדפוס הזה הוא רק השתקפות לכל החיים שלי… כי בעצם אני, ממרומי שנותי ונסיון חיי, לא יודעת לעשות פעולה פשוטה ובסיסית, שכל החיים היהודיים מושתתים עליה – אני בכלל לא יודעת לבחור. מכאן נפתח לי השביל לעומק האמת הזו, שגם אלף שיחות בירור מעמיקות לעולם לא היו מגלות לי. הבנתי, שהעברתי חיים שלמים בליפול לתוך מצבים, לא בחרתי אותם, לא יזמתי ולא תכננתי שום דבר, בסך הכל הגבתי למה שזימנה לי המציאות, הרפלקסים הטבעיים שלי פעלו כשורה, אבל הרצון?! והתנועה?! וההתכווננות?! ואני?!

בשבילי, הגבולות האלו לא היו עוד-שלב-בעבודה; הם היו כפתור ה-on, כרטיס הכניסה לנפש שלי, שלט של “ברוכה הבאה” על דלת החיים עצמם.

כבר בהתחלה מצאתי עצמי, בין מלאי קופסאות של ירקות ועשבים, עדשים ברוטב סילאן, ושקדים עטופים בתמר – מכרסמת שוקולד יחידה. כולן סביבי הגיעו מצוידות, מחושבות, מתוכננות עם אוכל לכל היום הארוך הזה, שלא יקרה, חלילה, שהן תצטרכנה להכניס לפיהן אוכל קנוי או סתם נשנושים או, גרוע מזה מבחינתן, להעביר את היום כמוני – בקפה ושוקולד, קפה ווופלה, קפה ועוגה...

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.