יום ראשון ג' סיון התשע"ז
 
 


PDFהדפסהאימייל

מי אחראי עליך?

אני צריך לקום בזמן לתפילה כל בוקר! זה אני צריך!!! ואם אינני עושה את זה – במי האשם אם לא בי? מה שייך להאמין פה?! זה התפקיד שלי! זו האחריות הבלעדית שלי! השם שלח אותי לעולם בשביל שאני אעשה את זה! לא?! בכלל, מה נקרא להאמין – לומר שהכול מהשם, וממילא אני לא אחראי לשום דבר?!
הרב ישראל אסולין
יום שני י"ב אייר התשע"ז

 

 

 

 

 

 

אהרן הכהן זכה ונבחר לעבודת המקדש. הוא רשאי להיכנס למקומות המקודשים ביותר, מקומות שאליהם יהודי שאינו כהן אינו רשאי להיכנס. ואולם גם לכהן הכניסה אינה חופשית, אלא כרוכה באזהרה חמורה: "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁמִבֵּית לַפָּרֹכֶת... וְלֹא יָמוּת... בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז ב).

לא בכל זמן ולא בכל מצב רשאי הכהן להיכנס אל הקודש פנימה; רק "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" – יש כללים, יש חוקים וגבולות, והכניסה אל הקודש מותרת רק כפוף לתקנון.

רבי נתן מדבר על עבודת הקודש של כל יהודי ויהודי, ועל תנאי הכניסה לתחומיה:

כי אי אפשר להשיג שום השגה ולדעת שום ידיעה בהתנוצצות אלוקותו יתברך, כי אם על ידי האמונה הקדושה, אשר היא השער שדרך שם נכנסין... לכל ההשגות ולכל הידיעות הקדושות, בבחינת 'בזאת יבוא אהרן אל הקודש'... וכל המלחמות וכל הניסיונות שיש להאדם בעבודת השם יתברך, אי אפשר לנצח שום מלחמה ולעמוד בניסיון, כי אם על ידי האמונה הקדושה, כמו שכתוב: 'אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח', היינו שעיקר בטחונו ותקוותו היה באמונה שנקראת 'זאת' כנ"ל (ליקוטי הלכות יו"ד, הלכות גילוח ג, אות ח).

'יהודי יקר', אומר רבי נתן, 'אתה רוצה להיכנס אל הקודש, לעבוד באמת את השם יתברך, להתקשר לצדיקי האמת, להתעלות, להתבודד בכל יום בלב נשבר ונכסף, להתחזק בלימוד התורה הקדושה, להכניע את הגאווה, לתת מעצמך, להתגבר על תאוות, להיגמל מהתמכרויות, לעמוד בכל ניסיון שהוא ולצאת עבד נאמן לקדוש ברוך הוא?!

הטה אוזנך ושמע – אם אינך רוצה למות חלילה בבואך אל הקודש, אתה מוכרח לדעת שיש תנאי כניסה. לתנאי הזה קוראים "זאת" – "ובחינת 'זאת' הוא בחינת האמונה הקדושה שהיא עיקר ויסוד כל התורה כולה"... לפני שאתה נכנס בעבודת השם, אתה מוכרח להתחבר הרמטית למסכַת חמצן ולצינורות עירוי של "בזאת אני בוטח". בלעדיהם – אין לך סיכוי לצאת חי מהקודש.

אנחנו יהודים מאמינים. בלי ספק. אנחנו חיים בדור מבולבל כל כך, במציאות חיים מאיימת כל כך! כל מדינות ערב מכוונות חציהן לעברנו, כל מדינות העולם מפנות מבטיהן אלינו, אויבים בתוכנו ואויבים סביבותינו... לא פשוט לנו בכלל!

ובכל זאת, איננו קמים בבוקר לפותים באימה ובחרדה מכל מה שעלול ליפול עלינו בכל רגע נתון מכל כיוון לא ידוע; אנחנו מאמינים בני מאמינים.

אבל איכשהו, בכל זאת קורה שאנחנו קמים בבוקר מדוכדכים, לפותים במשא כבד של רגשות אשמה וחמיצות ותשישות מכל מה שנכשלנו ומכל מקום שנפלנו בו. נו-נו-נו לנו!

מול הערבים השם אתנו, זה ברור לנו. מדוע אפוא כשמדובר בהתקדמות פנימית ורוחנית נדמה לנו פתאום שהשם נגדנו ובידו שעון עצר, מד הצלחה ויומן ציונים מאיים?! איפה האמונה שלנו בסיטואציה הזאת?!

לשם, לתוך העבודה הרוחנית שלנו, איננו מצליחים להביא אמונה.

כי שם – אנחנו חושבים שלא שייכת האמונה.

נראה לנו שזוהי המערכה שלנו. שלנו בלבד.

אבל רבי נתן אומר – מתי צריך אמונה? מתי אמונה היא תנאי קריטי, בסיסי, לחיים או למוות? דווקא כשנכנסים אל הקודש. דווקא שם צריך אמונה. כי שם, יותר מבכל מקום אחר, קל לנו ליפול ולאבד כל תקווה:

והנביא כשראה אורך הגלות לא היה לו תקווה לצאת משם, כי אם על ידי האמונה שנקראת 'זאת', כמו שכתוב: 'זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל'. כי הנביא ראה שבסוף הגלות בעקבתא דמשיחא יתגבר הבעל דבר והסטרא אחרא ביותר ויהיה קשה להאדם לנצחו, על כן אמר שאין תקוה לצאת מהגלות כי אם על ידי בחינה זאת שהיא האמונה הקדושה, שמי שיהיה חזק בהאמונה, בוודאי יזכה לנצח המלחמה ויצא מן הגלות בוודאי (שם).

על פי התפיסה הטבעית שלנו, מוזר לנו שהתנאי לעבודה הפנימית שלנו הוא אמונה. הרי אנחנו יודעים היטב איך מתנהלים העניינים: מה זאת אומרת?! אני צריך להתקדם, לא?! אני צריך להיגמל מהתקפי הזעם או מהסרטים או מהסיגריות או מאיך שלא קוראים לדבר שסותם לי את המוח ואת הלב ותוקע לי את החיים! אני צריך להתבודד שעה ביום – רבנו אמר! אני צריך להפסיק להאשים את אשתי ולהתחיל לקחת אחריות על החוויות שלי! אני צריך לקום בזמן לתפילה כל בוקר! זה אני צריך!!! ואם אינני עושה את זה – במי האשם אם לא בי? מה שייך להאמין פה?! זה התפקיד שלי! זו האחריות הבלעדית שלי! השם שלח אותי לעולם בשביל שאני אעשה את זה! לא?! בכלל, מה נקרא להאמין – לומר שהכול מהשם, וממילא אני לא אחראי לשום דבר?!

אתה צודק. השם שלח אותך לעולם בשביל שתפעל טוב ותתקרב אליו, ויש לך אחריות ובחירה. זה נכון מאוד. אבל התנאי לכל המסע הזה הוא אמונה.

אמונה שהשם יתברך הוא טוב ורוצה בטובתך. אמונה שאתה טוב, גם אם נפלת לשאול תחתיות. אמונה ש"תכלית העלייה – ירידה", ושאין לך מושג על היהלומים שאתה אוסף שם בחושך. אין לך מושג איך העולם מתנהל ולמה השם יתברך רוצה אותך דווקא שם, למטה, נכשל, מתייסר, נפגש שוב ושוב בתהומות הספציפיות של חייך... אמונה שלא אתה קובע את מסלול חייך, את השליחות המיוחדת שלך ואת השמש שתאיר דרכך בעולם; השם קובע. והוא מוליך אותך לשם. דרך הנפילות וההתמכרויות וההתנגדויות והזעם שמפעפע בך. דרך שם דווקא.

רק תאמין!

ובזאת – תבוא אל הקודש.

עוד באותו נושא

הרשם לניוזלטר צד ימין

הרשמה לווטצאפ ימין דף פנימי

הרשמה לסדנה ימין



יש לך שאלה?

שאל את הרב

שם:


אימייל:


בחר רב :

כותרת השאלה :

תיאור :

בחר קטגוריה :