יום ראשון א' תמוז התשע"ז
 
 


PDFהדפסהאימייל

אנשים מספרים על שקוף

מה זה שקוף בשבילי? ומה זה שקוף בשבילך? בשבילי שקוף זה אומר להתחתן מחדש ולקבל את בעלי במתנה, בשבילי זה להסכים להרגיש כשכואב, אני התחלתי להאמין בטוב, ואני קבלתי עלי להפסיק לברוח מעצמי ולהתחיל להתבודד, ואני קבלתי את רבינו... בוגרי שקוף משתפים...
יום רביעי כ"ב חשון התשע"ז
audio

 

 

 

להסכים להרגיש / נעם ד'

שורף לי בגרון, חנוק לי, הכל סוגר עלי.

ההרגשה של הלבד, הנטוש, הלא אהוב, החסר אונים, הדחוי, האפס – מציפה אותי.

ואני נאלם בפניה. משתתק. שונא להרגיש אותה.

בדרך כלל, אני פשוט דוחף כמה עוגות שמרים, מדליק מוזיקה, ורואה כוכב נולד, אבל בטפשותי החלטתי שאני מפסיק...

כמה סדיסטי מצידי, הא!? כמה לא מערבי....

וככה – על בטן ריקה, ראש נטול צבעים משתנים, ואוזניים ששומעות רק את הדופק של הלב – אני פותח את הדלת אליה. להרגשה.

הדלת, שהייתה נעולה כבר שנים, מבורזלת, מאובקת, עם צירים חורקים. הדלת שהגנה עלי. הדלת החכמה, המתנשאת, המזלזלת, עם המשקפיים הגדולות... הדלת השנונה, המצחיקה, המעוצבת, עם הסמלים של ה"ביוקר"... דלת עם משקוף, כזה שחופרים אותו עמוק בקרקעית האדמה.

וכל פעם, שאני ניגש לאזור הידית, עובר בין סקאלת הרגשות של פחד, בושה, אהבה, תקווה, רחמים... ושוב בוחר – לפתוח את הדלת אל הלב ולהסכים להרגיש.

 

 

 

להאמין בטוב – משה ק'

גם היום, כשיצאתי לשדה להתבודד, יצאו יחד איתי, בתוכי, מלפני, מאחורי ומצדדי, מליון קולות פנימיים ארסיים, שלחשו ואמרו לי: "אתה זבל, אתה שקרן, מגעיל"...

בדרך נתקלתי בערימה של צינורות השקיה שבורים ומעופשים, צעדתי עליהם בפחד נוראי, שעוד רגע מבצבץ נחש מתחת הערימה ומכיש אותי... זאת הרגשה קבועה שלי – שמגיע לי רע; איזה עונש חמור, מכות, נידוי, בזיונות או כל מה שיש לרע להציע.

אחרי כמה פסיעות, אני קולט  תזוזה חשודה וחריגה בין הצינורות וקופץ בבעתה. ידעתי שזה יקרה!!! בראש כבר ראיתי את בית החולים ואת ההלוויה... איך כולם עצובים, או שלא, אני הרי מיותר, אני ילד בעייתי, אני רק מציק ומזיק ומפריע ומטריד...

במבט מהיר עוד הספקתי להבחין בעכבר מפוחד, שרץ בין הצינורות לחפש מחסה והגנה, מפני היצור הענק המהלך על שתיים, שהטריד את מנוחתו...

נחשים, כידוע, אוכלים עכברים... אז הבנתי, שאם יש שם עכבר, נחש ודאי אין שם.

הקולות התחלפו, ובמקום לחישות האשמה שיצאו איתי, הופיעו לחישות המסכנות מלאות רחמים עצמיים.

האמנתי להן, כמו שהאמנתי לקודמיהן. תוך שבוע כבר קבלתי תעודה. "תעודת מסכנות" לתפארת.

ככה יצאתי שוב להתבודד בשדה. כזה מסכן ואומלל, כזה אפס, חדל אישים, חסר אונים... חסר כל, לא שווה, לא יודע, לא...

שדה ההתבודדות שלי, בהיותו חודשיים בלבד מאז השריפה הקשה שבערה בו והותירה אותו חרוך ושחור ושומם, היה מקום אידיאלי לחלוטין למתבודד "מסכן" כמוני.

הסתכלתי סביבי על עשרות הדונמים שהשחירו, על העצים המפוחמים ועל האפר שתפס את מקום התבואה, והרגשתי כמותם ממש. חלק מנוף החורבן הזה. 

המשכתי עוד להביט בעוגמה במקום הקודר הזה, ופתאום ראיתי משהו משונה. בתוך כל הכיעור הנורא החלו לעלות עלים ירוקים, יפים וחיים, ועם משב הרוח נשרו והתעופפו מן העץ עוד כמה עלים חרוכים.

העצים האלו חיים! חיים ונלחמים וחוזרים להצמיח עלים חדשים! השריפה הצליחה לפגוע רק בקליפת העץ, רק לחרוך אותו מבחוץ, אבל השורש נשאר חי ומלא כח להוציא פירות מתוקים.

יחלפו ימים, ירד מטר, תבוא הרוח ותסלק את העלים האפורים, והעץ הטוב שבפנים יתגלה מחדש...

באותו רגע החלטתי, שאם הייתי חלק מהנוף הזה בחורבנו, מותר לי לקחת חלק גם בתחייה שלו. נזכרתי בדיבורים מהמפגש האחרון בסדנה על אמון בטוב, וידעתי שרגשות האשמה ותחושת המסכנות עוד מולחמים עלי וימשיכו ללוותני נאמנה, לא מתכוון להתכחש להם, רק לראות בהם קליפה חיצונית חרוכה ולבחור להאמין מכל הלב להשם יתברך ולצדיק שאומר לי ש"אני טוב, אני רוצה טוב ואני אזכה לטוב". אמן!

 

 

 

לקבל את רבינו במתנה / בצלאל ר'

היום הראשון שלי בשקוף.

מדרגות ועוד מדרגות. דלת כסופה שנפתחת, וממש צמוד למזוזה עמודון עמוס ספרים צהובים נושאי הכותרת: "ליקוטי מוהר"ן".

-'ככה?! כבר בהתחלה?! לא מנסים להסתיר?!' עברה בי מחשבת גיחוך מבוהלת.

- 'זה בסדר', הרגעתי את עצמי. 'אני הרי הגעתי לסדנה מתחום הנפש, שישמרו את ליקוטי מוהר"ן שלהם לעצמם. תוכו אכל קליפתו זרק'. 

המנחה מתחיל. חיוך נעים, בוקר טוב וספר – איך לא, ליקוטי מוהר"ן – שנפתח: "רבינו כותב"... "רבינו אומר"... "מסביר רבינו"...

- 'מה רבינו? מי סיפר לך שהוא גם הרב שלי? למה אתה משליט אותו עלי?'  

התנגדויות. בלבול. ספקות.

ונשמה שמקבלת מקום לעלות ולצוף, בלי לדעת מדוע. עם דמעות חצופות שגולשות, ופזילה חבויה לכיוון הצופים עלי בפרץ הלא רצוי הזה, שמגלה עוד עיניים רטובות. משום מה.

בשלב הבא עוברים לקבוצות הקטנות. "מי במצוקה וזקוק לעזרה ורוצה לשתף?" זה מתחיל לסגור עלי. 'מה עובר עליכם כאן? לשתף? מאן דכר שמיה. אני לא זקוק לעזרה ולא צריך לשתף. אמנם היום יום שלי רצוף פחדים ופערים ושחור שרודף, אבל אני והשם מסתדרים יופי'.                                                                                                                               

-"אני והשם או השם ואני? מה קודם?" שואל אותי ראש הקבוצה.

-'זאת אומרת, ברור, השם ואני. לרגע התבלבלתי'.

כשמגיע תורי לדבר, אני מבקש להסביר את עצמי טוב יותר: 'ביני לבין השם (שוב התבלבלתי לרגע...) יש המון קירבה ואמת ואהבה. כאלה שלא זקוקים לתיווך של מישהו. אני לא מבין למה חייבים לעבור דרך הצדיק? אני יכול לבד!'. 

הם לא התווכחו איתי, לא נכנסו איתי לדיון תורני ולא חטטו במקורות ההתנגדות שלי. רק שאלה אחת קבלתי לשיעורי בית: "איך אתה בענין של שליטה?"

-שאלה טובה, כי עם זה שלעולם יש שליט אחד, והוא לא אני, עם זה כולנו מסכימים. גם אני. 

זאת הייתה ההתחלה.

וההמשך?

התקלפות איטית, צעד אחד קדימה ושניים אחורה, אל זרועות הכניעה הבטוחה: "אני חלש, במצוקה וזקוק לעזרה" – איזו הקלה וקירבה וענווה. שחרור המושכות המדומיינות, שאחזתי בלפיתת צבט כואבת ולא אפשרו להתקדם ולנשום (לנשום...).

הבנה איטית, רכה ומטהרת: שיאה של האמונה גם כשראו שכינה על הים הייתה "ויאמינו בהשם ובמשה עבדו".

הצדיק מהווה לך שביל וסולם, אשריך אם זכית לעלות בו. זו לא ישות נפרדת ולא כוח אחר ח"ו. זאת מתנה. זה שליח הבורא להעלותך לפסגות שלא הכרת ולא ידעת שישנן.

הריני מקשר עצמי לרבינו הקדוש צדיק יסוד עולם נחל נובע מקור חכמה.

 

 

 

 

מחיר
1 ₪


עוד באותו נושא

הרשם לניוזלטר צד ימין

הרשמה לווטצאפ ימין דף פנימי

הרשמה לסדנה ימין



יש לך שאלה?

שאל את הרב

שם:


אימייל:


בחר רב :

כותרת השאלה :

תיאור :

בחר קטגוריה :