יום ראשון א' תמוז התשע"ז
 
 


PDFהדפסהאימייל

(אל) תגלו את האמת!

הרבה זמן אני מסתובב, כשבמוח שלי מתגלגלים קצוות ארוכים – חוטי רעיונות, שיתופים, דימויים, כל התבודדות, כל התבוננות, כל גילוי – פשוט או מורכב – מתחננים אלי, שאלך כבר לכתוב אותם. באותם רגעים, שהמילים מדגדגות לי בקצות התודעה, אני משוכנע, שכשסוף סוף אשב להעלות את הכל על הכתב, בבת אחת יצא לי ספר עב כרס...
יום חמישי כ"ח טבת התשע"ז

 

 

לפעמים, מרוב שאנחנו רוצים הכרה בערך ובחכמה שלנו – אנחנו לא מצליחים לעשות כלום. משתתקים. מתאבנים.

הרבה זמן אני מסתובב, כשבמוח שלי מתגלגלים קצוות ארוכים – חוטי רעיונות, שיתופים, דימויים, מטאפורות ותובנות שהייתי רוצה לכתוב עליהם. כל התבודדות, כל התבוננות, כל גילוי – פשוט או מורכב – מתחננים אלי, שאלך כבר לכתוב אותם. באותם רגעים, שהמילים מדגדגות לי בקצות התודעה, אני משוכנע, שכשסוף סוף אשב להעלות את הכל על הכתב, בבת אחת יצא לי ספר עב כרס...

הכל יפה וטוב, עד שמגיע הרגע שבו אני מתיישב לכתוב.

כשאני מגיע לאסוף את כל הקצוות המשוטטים האלה – הכל נעלם לי. כל חוטי המחשבות והרגשות שלי מתערבלים לפקעת אימתנית, מבולגנת, חסרת טעם וחן. ואני מרגיש מרוקן, אפילו לא אלם, שהרי לאלם רק קשה להוציא החוצה את המידע שברשותו, אני מרגיש ברגעים האלה שאין לי מאומה לומר, חלול וחסר כל.

בכל זאת, מנסה להתאמץ ולהכניס לתוך תבניות מילים את ים התחושות וההכרות, ששטפו אותי רק מקודם. כל מילה יוצאת לי במאמץ כביר, כאילו אני חוצב בסלע. הלב שלי נאטם ממש כמו סלע. לא נענה, לא להפצרות שלי ולא להכאות שלי עליו. לא משחרר שום לחלוחית של מים לרפואה.

למה זה קורה לי, רבונו של עולם?

בהתבודדות האחרונה החלטתי להביא את זה לשם.

בשקט ובשחרור ובמרחב האינסופי, שיש שם, ניסיתי להבין מה קורה איתי בזמן שמישהו מבקש ממני לכתוב משהו? מה סוגר לך את הלב וסוכר לך את הנביעה הפנימית?

קורה חרדה. קורה כמעט התקף חרדה: זהו, הגיע הרגע שבו כולם יגלו כמה אתה דפוק ומיובש ועלק-יודע-לכתוב. כמה אתה משעממממממממם!

כנראה, שזה חלק מהסיפור של הילד שבי שרצה מאד להיות אהוב ומוערך, להרגיש טוב ומיוחד – סתם כך, פשוט בלי סיבות מיוחדות ובלי להביא על כך קבלות, רק בגלל שהוא ילד קטן של השם, שהוא בעצמו נפח בו חלק ממנו – נשמת חיים, קבע בו לב ומוח של יהודי וצייר בתשומת לב מדויקת ובהתעניינות עמוקה את הדמות שלו ורצה אותו בדיוק כך, איך שהוא. אבל באיזה שהוא שלב בחיים הוא השתכנע והתחיל להאמין לשקר הזה שהוא טפש ולא מעניין אף אחד ואין לו שום דבר אמיתי לתת. חיים שלמים הוא מתאמץ נורא ועובד קשה על התפאורה החיצונית שלו כדי להסתיר את זה, שלא יגלו עליו את האמת.

רוצה ללמוד לכתוב סתם, בלי לחשוב על העולם החברתי, בלי לנסות להרשים אף אחד, בלי להתבאס על כתיבה דפוקה, בלי לחקות סגנונות שאני מעריץ ובלי להתחבא במערות של הסתרה. רוצה לחיות כך. בפשטות ובלי מאמץ, להיות באמת עם מה שבא, ולהגיד לעצמי מיליון פעם, שוב ושוב: "זה בסדר".

לכן כתבתי.

עוד באותו נושא

הרשם לניוזלטר צד ימין

הרשמה לווטצאפ ימין דף פנימי

הרשמה לסדנה ימין



יש לך שאלה?

שאל את הרב

שם:


אימייל:


בחר רב :

כותרת השאלה :

תיאור :

בחר קטגוריה :