יום ראשון ג' סיון התשע"ז
 
 


PDFהדפסהאימייל

הוד – להודות ולהתוודות

"איך אני יכול להגיד לו תודה? הוא עוד עלול לחשוב שאני באמת נזקק לו ולא יכול בלעדי העזרה שלו!" "שאני אגיד לו את האמת על זה שנפגעתי ממנו? הוא יחשוב שאני פגיע וחלש!" "להגיד שטעיתי?! זה כמו למחוק את הקיום שלי! מה אני כבר שווה אם אני כזה מין טועה ופשלן?!"
יום שלישי י"ג אייר התשע"ז

 

 

 

 

 

 

מידת ההוד, כמו גם מידות הנצח והיסוד, זו מידה שנמשכת מאמונה שהיא מעל לשכל, מספירת כתר.

מהי מידת ההוד?

מה זה הוד?

הוד זה להודות. פשוטו, ממש כמשמעו.

על מה צריך להודות?

למידת ההוד ענפים רבים, שמבט ראשון נראים כלא קשורים זל"ז, אך האמת היא שלכולם גזע אחד, ושמו הוד.

ומי הם אותם הענפים?

ענף ההודיה על הטוב, ענף ההודאה באמת, וענף הווידוי על הטעויות.

להודות על הטוב, זה אומר, להרכין ראש ולומר: "תודה! אני מכיר בטוב שאתה מעניק לי וליבי נמלא ברגשי הודיה!"

אולם הכרת הטוב אינה רק לומר תודה רבה.

טוב בתורה פירושו חיבור (לא טוב היות האדם לבדו). הכרת הטוב, אם כן, היא ההכרה בחיבור. אני מודה בזה שאני לא יכול לבד. להודות זה להודות שחלק מהזולת נמצא אצלך.

ומאותו שורש יונקת גם היכולת להודות על האמת או להתוודות על טעויות. גם כשבן אדם אומר: "טעיתי, כך וכך עשיתי, סליחה!" הוא זקוק להרכנת הראש. כמו שאנחנו כורעים בברכת "מודים אנחנו לך" בתפילת העמידה, אנחנו כורעים ומתכופפים באמירת הווידוי בימים הנוראים.

ומה כל כך חשוב בכריעה המשותפת הזאת, שיש צורך להדגיש אותה?

הכריעה הזו מסמלת את השורש של גזע ההוד.

מה השורש של מידת ההוד?

התבטלות.

תבדקו את עצמכם, תחפשו במקומות שקשה לכם להודות על הטוב, על האמת או על טעויות, ותשאלו את עצמכם (ברוֹך! ולא בהתקפה ביקורתית שלא תועיל לכם במאום, וקרוב לוודאי שאף תזיק): מה יקרה אם תגיד תודה? או מה יקרה אם תפסיקי להסתיר ותספרי באמת מה היה? למה כל כך קשה לך להודות בטעויות?

והתשובות, גם אם תהיינה מנוסחות באופנים שונים, רוח הדברים שלהן תשָמע כמו: "איך אני יכול להגיד לו תודה? הוא עוד עלול לחשוב שאני באמת נזקק לו ולא יכול בלעדי העזרה שלו!" / "שאני אגיד לו את האמת על זה שנפגעתי ממנו? הוא יחשוב שאני פגיע וחלש!" / "להגיד שטעיתי?! זה כמו למחוק את הקיום שלי! מה אני כבר שווה אם אני כזה מין טועה ופשלן?!"

כי אכן, ההתנגדות שלנו לכל ענפי ההוד, מקורה בגאווה. בקושי להודות בזה שאני חלש ונזקק, או חלש וטועה, או חלש ומרגיש...

אבל באמת, הוד זה דבר נפלא מאוד ונורא הוד! הרבה מאוד ישועות מתחילות בהוד. הרבה מאוד פתחי מילוט ממצוקות, נפתחים בעקבות השימוש בהוד.

רבינו אומר שהעיקר שהכול תלוי בו זה להודות על האמת. האמת זה המפתח של התפילות שנענות! וכך גם ההודיה, היא שער הכניסה להיכלו של הבורא, כפי שנאמר: "בואו שעריו בתודה"...

אני והוד

אז הוד זה להודות, את כל סוגי ההודיה וההודאה...

עכשיו הזמן לבדוק את עצמי בכל נתיבותיו של ההוד: איך אני עם להודות על האמת? איך אני עם הכרת הטוב? אני יודע להגיד תודה מכל הלב? אני מסוגל לומר "סליחה, טעיתי"? אני יודע להתבטל, להיכנע? אני מסכים להסכים להיות כזה, שהוא לא הכול יכול או לא הכול מצליח? כזה שהוא נזקק לעזרה ומקבל אותה בתודה? כזה שגם אם הוא טועה ושוגה ועושה כל מה שלא בסדר, הוא יכול לבקש סליחה בלי להתאבד ולהתחיל מהתחלה?

הוד – אני מודה.

כשאני נמצא ומתמודד מול התנגדות, אז במידת הנצח זה להתעקש ובמידת ההוד זה להגיד אתה צודק. אבל לפעמים זה נראה הוד ובעצם זה עקשנות דסיטרא אחרא. כלומר בפה אתה מודה ואומר 'אתה צודק, נכון, נכון, סליחה, סליחה' ובפנים אתה לא סופר אותו ממטר ועושה מה שאתה רוצה. זה הוד דקליפה. לשמור את ההתנגדות מבפנים אבל להודות מהשפה ולחוץ.

כשאתה עומד מול התנגדות, אופציה ראשונה להלחם עד שהשני לא מרים דגל לבן, נצחנות.

אופציה שניה: לא נלחם, שותק, כביכול מודה.

אופציה שלישית: התבטלות, להסיר ולהודות בזה – ביננו לבין עצמנו קודם כל – שאני לא יכול בלעדיך.

בבירור מידת ההוד

אחרי שיש לי אומדן מסוים שלי בין שבילי ההוד, מגיע השלב של בירור המידה. כי אכן, מידת ההוד היא קדושה ונצרכת לעבודת השם, אבל גם בה יש צדדים שליליים ואפילו – מסוכנים ומנמיכים.

מה יכול להיות מסוכן בהוד?

המקום הפגיע במידת ההוד, זה השורש של ההתבטלות, שעלול לכופף עצמו במקומות הלא נכונים ולהיות ממש הרסני.

התבטלות רופסת בפני תאוות, הערצה עיוורת לדמויות אנושיות, כניעה מוחלטת לתוקפנות – כל אלו הן דוגמאות לשימוש פסול במידת ההוד.

לקבל בלי פקפוק את דעת התורה, למשל, זו גדוּלה! אבל לקבל כל דיבור וכל דעה שרק מביע כל הולך על שתיים בסביבתי – זו הנמכה וביטול עצמי.

כי כן, השורש של ההתבטלות עלול להוביל אותנו לכניעה ללא טוב. למחיקת האישיות.

אז מה עושים? לא מתבטלים לאף אחד וזהו? איך יודעים מה הגבול בין התבטלות ראויה וקדושה להתבטלות פסולה? איך מבחינים בין התכופפות אמתית, למרות שהשכל סותר אותה ולא יכול להבין אותה, לבין התכופפות לסתם הבל ושטות?

התשובה נעוצה בהבדל בין קליפה לקדושה.

המהות של קליפה היא היותה ריקה. אין מאחוריה כלום. שום חיבור. שום קשר. שום משמעות. עלה נידף שנד ברוח ומחפש לו קיום והצדקה. ואז – יש דברים שמצדיקים את הקיום שלו והוא פורח מולם ונצבע בירוק... ואילו, כלפי דברים רבים אחרים הוא נחיתי ומכופף כולו למרגלותיהם, מאבד את זכות הדיבור, את זכות הבחירה ואת זכות הקיום.

קדושה, לעומת זאת, חייבת שיעמוד מאחוריה חיבור מאוד עמוק. חיבור של נשמה. להשם יתברך, לתורה הקדושה, לצדיקי האמת ולעם ישראל.

כשאני מקבל עלי עול מלכות שמים, אני בעצם אומר: "ריבונו של עולם, אבא יקר, מה שאתה רוצה! אפילו אם זה לא מתאים לי! אני רץ על זה... כי אתה רוצה! ומה אני? – אני חלק ממך! חלק אלוק! וכל מה שאני זה ממך ולך!"

כשאני מתבטל לצדיק, אני בעצם מאמין שהנשמה שלי היא חלק מהצדיק ושכל עצה וכל דיבור שלו רואים אותי על כל חלקַי ומתכוונים להושיט לי עזרה באהבה. 

מבינים? זו הבחינה וכאן מתחיל הבירור של המידה – אם אני מכופף את עצמי מתוך מקום נחיתי, שאני לא מעריך את עצמי, זה ממקום של גלות, ואני מוכרח מהר מהר לצאת משם!

אבל אם אני מתכופף בתור ביטוי לחיבור עמוק ונצחי – אזי אשרַי ואשרֵי חלקִי...

עוד באותו נושא

הרשם לניוזלטר צד ימין

הרשמה לווטצאפ ימין דף פנימי

הרשמה לסדנה ימין



יש לך שאלה?

שאל את הרב

שם:


אימייל:


בחר רב :

כותרת השאלה :

תיאור :

בחר קטגוריה :