מרכז שקוף, מבוא חורון טל. 08-9739000 דוא”ל [email protected]

  • EN
> מאמרים > אתה לא לבד!

אתה לא לבד!

מערכת שקוף | ז׳ בסיון ה׳תשע״ט

[ad_slid
התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.



אפשר לדבר איתך בכנות לכמה דקות?

בכנות הכי כנה שיש? כזו שתאפשר לך להודות גם במשהו לא נוח?

כן? אז בא ונדבר על ענווה.

כן. ענווה.

המידה הזאת שנמצאת אצלך בסוגריים… התחום הזה שאתה שומר לאזור גיל הפנסיה, אולי אז תתחיל לעבוד עליו… הדבר הזה שבינתיים נמצא אצלך בפריזר, בסטנד-בי… בעזרת השם, ביום מן הימים, לכשתגיע לכל היעדים האחרים, אולי אז תתפנה לטפל גם בזה.

‘ענווה – מאן דכר שמיה?!

איך ענווה שייכת לעבודה פנימית? ניחא, אני מבין, כשמדברים איתי על לקום מכל נפילה הכי עמוקה שיש, כשמשכנעים אותי שאני עצם הטוב והטוהר, כשמנחמים אותי שאני בסדר גמור, אבל מה עכשיו לדבר על ענווה???

למה לקחת אותי אחורה? למה לדרוש ממני להרגיש שפל ונחות ואפס וכלום?? למה לעשות לי את זה? היה לי מזה מספיק כל החיים! הנח לי! אל תחזיר אותי לשם, בבקשה!’

מזדהה עם הקולות האלו?

האם גם אותך זה מביך ומלחיץ ומכניס לאי-נוחות לדבר על ענווה?

האם גם אתה לא מבין איך זה מסתדר בכלל עם כל התיאוריות הפסיכולוגיות שמדרבנות לבנות דימוי עצמי ולהקנות ביטחון עצמי ולהתנהל באסרטיביות וכו’ וכו’?

האם גם אתה מעדיף לנופף בציטוטים על גדלות האדם וערכו הנעלה, כדי להצדיק את זה שאינך מעז לגעת בתיקון מידת הגאווה?

אם כן – אינך בודד במערכה, כי “בענין ההכנעה, טועים העולם הרבה” (ליקו”מ תניינא, תורה כב).

אבל למה זה ככה?

למה יש לנו התנגדות פנימית לנושא הענווה?

למה ברגע שאנחנו שומעים דיבורים בגנות הגאווה הנוראה המשולה לעבודה זרה… ובמעלת שפלות הרוח שצריך לאחוז בה ‘מאד מאד’… – אנחנו פשוט מתנתקים ומעבירים נושא?

כי אנחנו עייפים מלשמוע ביקורת.

כי אנחנו מותשים מלעשות דברים שאין לנו הסכמה פנימית לגביהם.

כי אין לנו כח להרגיש שוב פעם רעים וקטנים ולא שווים.

כי נמאס לנו להימעך.

כי אנחנו חושבים-בטעות שלהיות עניו זה אומר להכחיש את המעלות שלי, להקטין את ההישגים שלי ולהתעלם מהטוב שלי.

ולמה זו טעות?

“כי הלא כמה אנו מייגעין עצמנו… כדי לצאת ממוחין דקטנות למוחין דגדלות, ואם כן אי אפשר שיהיה ההכנעה בפשיטות, כי אם כן הוא נכנס לקטנות. וע”כ – בהכרח שיש בזה דעת” (שם).

אתה מבין, אומר רבנו, מידת הענווה היא לא מה שחשבת. יש בה סוד. סוד, שבלי לדעת אותו אפשר לטעות מאוד בהבנה שלה ולהעביר חיים שלמים עם הווטו שהטלנו עלינו בבלי דעת.

הרי איך בדיוק אני אמור להיות עניו, לעשות מעצמי אין ואפס, להתבטל, להיות בשפלות – אם באותה נשימה אני אמור להיות במצב של ‘מוחין דגדלות’ ולהרגיש טוב עם עצמי ושווה ובעל ערך?

אבל יותר מזה, איך אוכל להרגיש תחושות אפסות ושפלות וביטול גמור, אם התחושות האלו, בעצם קיומן, מקנות לי מעלה אחת בוודאי, והיא – היותי עניו? האם עצם ההתקדמות למידת הענווה לא משבשת אותה גופא?

אני יכול, כמובן, לדלג על הסוד הזה, ורק להיראות עניו ולעשות תנועות של ענווה, אבל “בוודאי אין זה מעלת הענווה להראות עצמו בכפיפת ראש בדרך שטות כאילו הוא עניו, כי זה ענווה פסולה” (ליקו”מ, תורה קצז).

אז מהו סוד הענווה? ומהי הענווה האמיתית?

גאווה זה לשכוח: “וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ” (דברים, ח יד), וענווה זה אומר – להיזכר.

במה צריך להיזכר?

להיזכר “כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל” (שם, יח). להיזכר שכל מה שיש לך זה ממנו יתברך. זהו.

מה, ברצינות?! אין צורך להכחיש את הטוב שלי? אין צורך לאַיֵּן את כל מעלותיי? אין צורך להתעלם מהדרך המדהימה שעשיתי עד עכשיו אל האמת?

לא. אין צורך. ולא רק שאין צורך, אלא אסור לעשות זאת.

יש צורך לעשות רק דבר אחד – להיזכר שכל הטוב והמעלות והדרך המדהימה, כולם רק בעזרת השם, שנתן לך כוח לזה. זוהי ענווה.

ורק כשמבינים מהי ענווה, אפשר להבין איך משה, העניו מכל האדם, העיד על עצמו: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם” (במדבר, יב ג).

לא רק שאין בכך סתירה למידת הענווה, אלא זוהי התגלמות הענווה, שהרי גם הענווה שלו היא בסיוע מן השמים: “ומדת הענוה הוא ענין אחר לגמרי. ועיקר מדת הענוה – כשיהיה במדרגה שיוכל לכתוב על עצמו כמו משה רבנו ע”ה ‘והאיש משה עניו מאד’. זהו מדרגת הענוה בתכלית, וכמו שמצינו באמוראים שאמר רב יוסף ‘לא תיתני ענוה דאיכא אנא’…” (ליקו”מ, תורה קמז).

מה קורה לך כשאתה מקבל מחמאה? אתה מתכווץ, מסמיק, ממעיט מערכה, או מהנהן בהסכמה?

תלוי עד כמה אתה עניו. תלוי עד כמה אתה זוכר שאתה לא לבד.

ככל שתהיה עניו באמת לא תהיה לך בעיה עם מחמאות, לא תהיה לך שום בעיה להכיר בכל הטוב שבך ולהיות מסוגל להצהיר עליו ולהודות בו באופן מלא, אפילו בעצם היותך עניו, שהרי זה לא שלך. זה אצלך.

אתה לא לבד בסיפור הזה!!

יש עוד מישהו בתמונה, ושמו – השם יתברך, והוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. גם לך.

 

 

למה יש לנו התנגדות פנימית לנושא הענווה?

למה ברגע שאנחנו שומעים דיבורים בגנות הגאווה הנוראה המשולה לעבודה זרה... ובמעלת שפלות הרוח שצריך לאחוז בה 'מאד מאד'... – אנחנו פשוט מתנתקים ומעבירים נושא?

כי אנחנו עייפים מלשמוע ביקורת.

כי אנחנו מותשים מלעשות דברים שאין לנו הסכמה פנימית לגביהם.

כי אין לנו כח להרגיש שוב פעם רעים וקטנים ולא שווים.

ככל שתהיה עניו באמת לא תהיה לך בעיה עם מחמאות, לא תהיה לך שום בעיה להכיר בכל הטוב שבך ולהיות מסוגל להצהיר עליו ולהודות בו באופן מלא, אפילו בעצם היותך עניו, שהרי זה לא שלך. זה אצלך.

אתה לא לבד בסיפור הזה!!

תגובות | 1

האימייל לא יוצג באתר.

לכבוד מערכת שקוף ,אני רוצה להגיד לכם חוויה שאני עברתי בקשר להכנעה וענווה ,אני סובל כבר כמה שנים מחרדות שמציקות לי ולא נותנים לי להתקדם בחיים ,ניסיתי CBT וכו’ וזה עזר לי קצת אבל לא נגמלתי מזה ,ואני נחשפתי למערת שקוף והבנתי שהכול בלב ,וזה היה לפני משהו שהייתי מאוד חרד מזה ,והתחלתי לחשוב על מה שאני מרגיש ,וזה היה כאלו ריגושים רעים ,אבל פשוט נהניתי להרגיש אותם כי נהניתי מעצם השחרור שהקב”ה שלח לי יסורים “כן מותר לי לקבל יסורים ” (זה כזה אבסורד הקב”ה שולח מסר ופשוט מתעלמים) ונכנעתי להקב”ה הרמתי עניים למעלה ואמרתי בליבי אני מרגיש כל נורא אני כ”כ מרחם על עצמי אבל אני לא יכול לעשות לזה כלום רק להרים עיניים למעלה ולבקש מהשם שיוציא אותי מזה כי על רגש אין לי שליטה ואחרי שהיה לי הכנעה וענווה להמצב שאני נמצא בו ולהמצב שהקב”ה שם אותי פשוט התחלתי להרגיש כזה חיבוק של אהבה מהקב”ה שלא הרגשתי מעודי. לא אכחיש שעדיין לא יצאתי מזה אבל את החוויה הזאתי לא אשכח לעולם .תודה לכם על הפעולת שאתם עושים

תלמיד

התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.