מרכז שקוף, מבוא חורון טל. 08-9739000 דוא”ל [email protected]

  • EN
> מאמרים > בין המצרים

בין המצרים

יהודה יזדי | ו׳ באב ה׳תשע״ט

[ad_slid
התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.



ושוב פעם באמצע הקיץ.. ממש בין הנסיעות לים לתכנוני הנופש בחופש הגדול.. מגיעים ימי בין המצרים. יז’ בתמוז.. חודש אב… וזה מביא אותי למחשבות עם עצמי ואני מקווה שאף אחד לא שומע.. אבל אני צריך פעם אחת לומר את זה.. ש.. אני לא באמת מתחבר לזה.. נכון גם אני לא נוסע לים בשלושת השבועות וככל שמתקרבים לתשעה באב.. אני משתדל להיות בסוג של פרצוף מסוים.. אני מבין שזה אמור להיות קצת שונה אבל להגיד שאני לא מחכה שזה יגמר זה לא יהיה מדויק… גם אם לפעמים אני מדחיק ו/או מכחיש את זה..

בא נאמר ש’הילד’ שבי.. פשוט לא בא לו.. כי מגיל חמש כבר לא בא לו.. ה’בין המצרים’ האלה.. ככה באמצע חופשת הקיץ..  ואני.. אני אולי גדלתי אבל בפנים נשאר הילד.. ילד קטן שלא נעים.. אבל עדיין לא בא לו.. ואני תמיד אומר לו את מה שאמרו לי כשבאמת הייתי ילד… נו.. ש… בשין קמוצה ודגושה.. נחרב ביהמ”ק.. וצריך להתנהג ולהרגיש אחרת.. ואז הילד אומר אה.. נכון.. סליחה.. אבל נשאר עם אותו מבט של אי הבנה קל.. וככה זה קורה כמה פעמים עד שהילד מתעייף.. או עד שהוא מבין שזה התהליך ובסוף זה עובר.. בסוף תמיד מגיע החופש הגדול וזהו..

לאחרונה אני חושב על זה ומרגיש לי לא נעים המאבק הזה שחוזר על עצמו.. המאבק בין האבא לילד.. ה.. לא רוצה… וה.. צריך…! לפעמים בא לי ששניהם יכנסו לחדר ויחליטו ויעזבו אותי לנפשי.. המאבק הזה כל פעם.. מתסכל ומבלבל.. ואולי גם מתיש.. לא רוצה.. צריך..! לא רוצה.. צריך..! לא רוצה.. אבל צריך..!

והאמת שזה די קורה.. מין משחק כזה של שוטרים וגנבים.. משחק שאורכו בדרך כלל שברירי שניות..  ב’צומת ה.. לא רוצה פינת רחוב אבל צריך’.. כן.. זה קורה הרבה.. אם זה בהערה לאישה.. עקיצה לחבר.. ראיה פה.. מחשבה שם…

אז איפה אני בסיפור הזה… מה העבודה הפנימית שלי במאבק הזה…

ובכלל מי אני.. אני זה הילד שבועט.. או ההורה שאומר אבל צריך..

האמת שאני מרגיש ששניהם זה לא אני.. אבל מה עוד נשאר.. מה יש עוד חוץ מאדמה ושמיים.. אבא וילד.. סוס ורוכבו.. גוף ונשמה..

אז זהו.. שאני הוא מי שאני יחליט להיות.. והעבודה שלנו היא ליצור את הבוגר שהוא כבר לא ילד הוא באמת כבר גדל.. אבל הוא לא מתכחש לילד.. ויודע להסתכל לו בעיניים ולומר לו.. ילד מתוק.. אני מבין שקשה לך.. להסתובב בכל שנה בבין המצרים עם פרצוף כבוי סתם כי צריך.. כי ככה כולם.. ואתה צודק לגמרי.. זה רק מראה שאתה מחפש אמת ופנימיות.. ולא מאיר לך הפעלה כמו הדוב של הפריץ שהולך על גחלים וחושבים שהוא רוקד… אתה רוצה להיות מחובר.. ו.. נו.. ש.. קמוצה ודגושה לא מספיק מחברת אותך.. וזה בסדר גמור.. ובדיוק פה מתחילה העבודה הפנימית.. פה בא הקול והיצירה שלנו.. של הבוגר.. שרוצה להפסיק את המאבק הזה..  שרוצה להיות.. שרוצה להתקרב להשם.. להתחבר לתורה ולמצוות.. שעושה בגלל שהוא רוצה ולא בגלל שצריך.. הבוגר שמבין שרחמנא ליבא בעי.. ואם זה ציווי השם ברור שאני יכול להיות שם.. ואני רוצה להיות שם.. עם הלב שלי.. עם הילד.. עם הבחירה והרצון שלי.. בלי ‘אבל צריך’.. ובלי ‘האני החברתי’.. ו’ככה כולם’.. ו’בסוף גם זה יעבור’… ואם אין לב אז עושים על זה עבודה.. ובודקים איפה הבעיה.. ולמה אני לא מרגיש.. ואם אני לא מתחבר אני יבקש עזרה.. ויתפלל על זה… ואני יקבל.. ואני יזכה.. כי אני רוצה להיות.. אנא זמין למיהוי…

אמר פעם אחד הצדיקים שאם אדם רוצה הרגש בתפילה על הגשם שיניח גבעול קטן.. שתיל רך בחלונו.. אז כבר יש לו נגיעה.. הוא מבין שזה קשור גם אליו.. הוא חש את המשמעות של הגשם בעולם..

וככה זה בכל דבר בחיים כשיש לך קשר אתה כבר בענין…

כשבאים לדבר על חורבן צריך רק קצת להתבונן.. לעצור את מירוץ החיים ולהבין עד כמה הקשר בין החורבן שלנו לחורבן הכללי.. עד כמה זה נוגע אלינו.. עד כמה חסרון השראת השכינה הוא ממש הביזנס שלנו…

נשים אל ליבנו מה הסיבה ומה המסובב.. הקשיים בחיי היום יום.. לב האבן שלנו.. הקונפליקטים בבית.. דוחק הפרנסה… הדילמות בחינוך הילדים.. הטרדות בהבלי הזמן.. חוסר ישוב הדעת.. המירוץ האינסופי.. החוויות השליליות שלנו.. החרדות והפחדים.. הכאבים שלנו.. הבריחות שלנו.. הכל מסובב מהריחוק מהשם.. ובמילה אחת ‘גלות’.. אנחנו פשוט לא במקום שאנחנו צריכים להיות.. אנחנו תמיד על יד… ועל יד זה רחוק…

זה שורש הכאב שלנו.. זה בדיוק הגעגוע שעולה לנו.. כאותו בן כפר שנשא בת מלך.. כל עידונים שבעולם לא יספקו אותה.. מה לה ולמאכלי הכפר.. הן בת מלך היא… כך הנשמה כמהה לחיבור.. לקשר.. עם השורש שלה.. חלק אלוק ממעל.. ואנחנו  מספקים לה ריגושים שונים ומשונים… מעדני הכפר… וזה לא מספיק.. ולא מספק..

כאותו ילד שגדל לבד על אי בודד… ללא אב ואם..  עובר אורח שנקלע לשם הביאו לעיר.. וכך מגלה הילד עולם שוקק חיים.. והוא חי לו לבדו בעולמו.. נפשו כמהה למשהו.. אבל הוא לא יודע למה.. הרי מאז שהוא מכיר את עצמו הוא חי לבדו.. הוא לא יודע מה זה אבא ומה זה אמא.. וכך הוא גודל וכואב ומדחיק וחושב שבסך הכל טוב לו.. ומידי פעם כשעולה בשיחה איתו עובדת היותו בודד ללא הורים.. הוא מרגיש מוזר.. ולא רלוונטי.. למה חשוב לדבר על זה.. ועוד באמצע החופשה. ולא יעזור לומר לו אתה צריך להצטער… אתה חייב להתאבל… אתה צריך לומר קדיש.. כי גם הוא יעשה פרצוף מסוים בהתאם למה שמצפים ממנו.. אבל הוא ישאר חסר טעם.. ולא מבין.. מעשה קוף גרידא.. הפעלה טכנית במובן הבסיסי שלה ותו לא מידי…

מה שאולי כן יעזור.. לנסות להסביר לו מה זה הורים.. ומה זה בית.. מהי ילדות ומהו חינוך.. מהי תמיכה ומהו ביטחון.. ואולי אז הוא יבין שזה הגעגוע הלא פתור שלו… שעולה לו לפעמים.. הכמיהה.. הרצון לידבק בטוב.. זה זה…

רק אם נכניס את הצליל של החורבן האישי שלנו לתוך בין המצרים.. לתוך החורבן הכללי.. נקבל משמעות למנהגי האבלות שזה לא סתם שיהיה לנו חם חנוק ומעצבן באמצע החופש.. אלא נועדו למקד אותנו.. לעצור אותנו רגע.. להתבונן על החורבן שלנו.. לדעת איפה אנחנו על המפה.. כדי שנוכל להגיע מתי שהוא אל היעד.. כי רק אם נבין מה חסר לנו נוכל להשלים.. ואם נדע מה שורש הכאב שלנו נוכל לרצות… ואם נרצה נוכל לכאוב.. וכשנכאב נוכל לצעוק באמת להשם…  ולא נישאר מתוסכלים עם געגוע לא פתור ועם פרצוף עצוב כי צריך.. והדבר היחיד שנעשה זה לחכות שזה יעבור… וזה עובר.. עובדה..

ואז נבין מה שכתוב בפסוק על תשעה באב ‘קרא עלי מועד’.. ולכן לא אומרים בו תחנון… וגם במנחה שלפניו..

כי פה מונח הבסיס של הגאולה.. זה החג שלנו.. חג תשעה באב.. פה עוצרים לחשוב על הכאב.. להתבונן על החורבן.. על מה שחסר.. וכך מהכאב נולד רצון… כי אצל היהודים לא עצובים סתם ככה.. כדי שיהיה רע.. ומעצבן.. תכלית העצב והכאב היא הרצון להיגאל.. רצון להתקרב.. ככה בונים רצון לשוב בתשובה.. לחזור הביתה.. ולכן חודש אב הוא ההכנה לחודש אלול.. שבו אנו שבים להשם.. אני לדודי ודודי לי.. כי רק כשרואים איפה אני ואיפה דודי נוכל לשוב..

המועדים הם כמו מפה שמראה לנו את תמונת העבודה שלנו עלי אדמות.. את צורת החיים של היהודי.. אבל תשעה באב מראה לנו את המיקום שלנו.. פה אנחנו… ונכון.. לעת עתה זה עצוב.. ולא נעים.. כי זו המציאות שלנו.. אנחנו בגלות.. אבל זה הכרחי לניווט.. זה הבסיס של ההתקדמות… רק אם ניגש נכון לחורבן.. לבין המצרים.. לא בגלל שצריך… אלא בגלל שאני בוחר.. אני רוצה להבין ולהרגיש ולהיות… אני רוצה להבין מה חסר לי.. להבין שאני רחוק.. ו.. אני רוצה להתקרב להשם… אנא זמין למיהוי.. יזכנו השם…

לתגובות: [email protected]

 

 

העבודה שלנו היא ליצור את הבוגר שהוא כבר לא ילד אבל הוא לא מתכחש לילד

זה מביא אותי למחשבות עם עצמי ואני מקווה שאף אחד לא שומע

תגובות | 5

האימייל לא יוצג באתר.

מאמר מחבר שנותן בהירות, הזדהות תודה רבה

יעלי

תודה מאד מחזק. הייתי מורידה את כל ה”שלש נקודות”. כל משפט שנכתב הוא מספיק וטוב, וראוי לקבל אחריו נקודה.

אורית

נהנתי מאוד… לך בכוחך זה והושעת..

שלומי

פשוט ענק יפה ומסודר !!!!! תודה רבה

יואל

חזק ביותר

ישראל

התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.