מרכז שקוף, מבוא חורון טל. 08-9739000 דוא”ל [email protected]

  • EN
> מאמרים > הכאב, ההסתרה, הסוד הזה, היו משהו שהלכתי איתו שנים

הכאב, ההסתרה, הסוד הזה, היו משהו שהלכתי איתו שנים

ת' אבלסון | כ׳ באדר א׳ ה׳תשע״ט

[ad_slid
התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.



המילים שלי מאובקות. שנים הן המתינו במחסן. לא נתתי להן לצאת. פחדתי.

“מי יודע מה הן יספרו עלי. עוד לפני שאשים לב, הן כבר יגידו הכל. את מה שאני מוכנה לגלות ואת מה שלא. הן לא ישאלו אותי. וידברו לבד”.

והמילים?

הן כל כך רצו לצאת… הן התחננו, וניסו לצאת בלי רשות ודחפו, ולחצו, אבל לא הסכמתי להן.

עם השנים הן הלכו והתרבו, ונהיה להן צפוף ממש. כל המילים שלא אמרתי התמלאו באבק. ממתינות. כבר לא רלוונטיות, וממתינות.

רוצה לדבר ולא רוצה.

מַאֲבָק ואָבָק.

כלואה יחד איתן במחסן.

סגורה, מאובקת. מפחדת שהן יגדירו אותי, שיצמצמו אותי למשהו סופי, שלא ארצה להסתכל במראה שהן יעמידו מולי, שאדחה את עצמי, שאתחרט, שאפּגע…

כשהייתי ילדה, ישבתי על פוף מהעיר העתיקה בסלון של הבית עם אבא ואמא והדודים שבאו לליל הסדר… בבוקר ישבנו בסלון וכולם דיברו. כמעט כולם. אני – לא. אני רק הקשבתי וכל הזמן תכננתי מה לומר ואיך להשתלב בשיחה. ועד שהגעתי למסקנה, בדרך כלל, הסתיימה השיחה.

הכאב, ההסתרה, הסוד הזה, היו משהו שהלכתי איתו שנים: “יש לי מה לומר? אולי אין לי? אני לא אומרת”…

את כל המערבולת הפנימית הזאת לא רציתי שיגלו בשום אופן: “בושות! זה לא שייך אלי בכלל! אחת כמוני? חזקה, יודעת, מוצלחת… – מה לה ולהיסוסים קטנוניים ולפחדים שכאלה?” בזתי לעצמי והתכווצתי עוד יותר…

כל כך רציתי לצאת, לתת, להיות. יום אחד החלטתי: “זהו. היום!!” לא בתהליך. בהחלטה.

ודיברתי.

היו רגעים שהרגשתי שאני צריכה לדחוף את המילים החוצה. הן לא רצו לצאת. מדברת, מתכווצת, מתה מפחד, ולאט לאט נפתחת: “יש עולם. אני רצויה, אהובה, יש לי מה לתת והרבה…”

ריפוי .

תודה לך השם על כל השנים שנתת לי סיכוי ושהאמנת בי. ועל הגאולה…

המילים שלי מאובקות. שנים הן המתינו במחסן. לא נתתי להן לצאת. פחדתי.

"מי יודע מה הן יספרו עלי. עוד לפני שאשים לב, הן כבר יגידו הכל. את מה שאני מוכנה לגלות ואת מה שלא. הן לא ישאלו אותי. וידברו לבד".

והמילים?

הן כל כך רצו לצאת... הן התחננו, וניסו לצאת בלי רשות ודחפו, ולחצו, אבל לא הסכמתי להן.

כשהייתי ילדה, ישבתי על פוף מהעיר העתיקה בסלון של הבית עם אבא ואמא והדודים שבאו לליל הסדר... בבוקר ישבנו בסלון וכולם דיברו. כמעט כולם. אני – לא. אני רק הקשבתי וכל הזמן תכננתי מה לומר ואיך להשתלב בשיחה. ועד שהגעתי למסקנה, בדרך כלל, הסתיימה השיחה.

תגובות | 0

האימייל לא יוצג באתר.

התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.