מרכז שקוף, מבוא חורון טל. 08-9739000 דוא”ל [email protected]

  • EN
> מאמרים > כל הפסיכולוגים יודעים, שהכול התחיל כשהיינו ילדים!

כל הפסיכולוגים יודעים, שהכול התחיל כשהיינו ילדים!

אילת השחר | י״ח בטבת ה׳תשע״ט

[ad_slid
התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.



 

כל הפסיכולוגים יודעים, שהכול התחיל פעם, כשהיינו ילדים.

שנים שאני הולכת אליהם, מבררת וחוקרת, מנסה ומתמסרת, ודברים זזים, אבל הקצב… מילימטר פנימה ועוד מילימטר.

פיסת רצפה מתחת לרגליים ועוד קצת נוכחות קיימת, אבל לא יותר.

והלב שלי, שבוכה במסתרים, מתעקש שלא יכול להיות. היכנשהו, איפשהו, משהו גדול הרבה יותר מחכה לי.

הרי אני יודעת שיש כל כך הרבה חיים שלא חייתי, כל כך הרבה תחושות שלא חוויתי, כל כך הרבה חתיכות ממני שקבורות בערבות.

גם כשהגעתי לשקוף שמעתי על הילד. שוב הוא. בכל זאת המשכתי להקשיב, וניסיתי ליישם.

בהיסוס, בלי לדעת עד הסוף, אבל עם הרבה רצון ונחישות, התחלתי לדבר עם הילד. במקרה שלי – הילדה. (קודם התפללתי על זה הרבה, וגם עברתי כמה שערים של בלבולים מקדימים, אבל לבסוף יצאנו לדרך).

נכנסתי דרך הרגש.

הרגש זאת היא.

פניתי אליה ושאלתי אותה היכן היא נמצאת בסיטואציות מסוימות שתמיד אני חווה בהן ריחוק פנימי. והיא ענתה לי, הראתה לי שלוש פעמים מוקדמות שבהן נפגעתי מאוד, כאשר היא – עם צרכיה ורגישותה – לא נלקחה כלל בחשבון. “מאז אני לא באה למקום הזה יותר”, היא אמרה בפשטות. הפשטות שלה חדרה לליבי. הבנתי אותה, ידעתי שהיא צודקת.

בפעם השנייה שאלתי אותה איפה היא מרגישה נוח. היא הראתה לי מיד מקום ובו קבוצת אנשים שמחה נלהבת ומאושרת. בלי עבר, בלי הווה, מלוכדים סביב עניין אחד גדול מאוד ומלא אהבה, וכל אחד לגמרי הוא. יש עוצמה של יחד אבל אין שום התערבות או שיפוט. “אני לגמרי לבד כאן”, אמרתי לה, “בעלי, הילדים, הבית, הם בכלל לא כאן, למה?”

במקום תשובה היא הראתה לי איך ריבוי הפרטים בבית מפורר אותה ממש. איך הצורך בשליטה והלחץ להצליח לא נותנים לה לנשום, והיא פשוט מסתלקת. הדיוק שלה בהגדרה היה מהמם. פתאום קלטתי בבהירות היכן ומתי אני מאבדת את עצמי ונשארתי בלי מילים. היא פשוט נגעה בנקודה.

הפעם השלישית הייתה בכניסת שבת אחרי הדלקת הנרות.

ישבתי במרפסת לבדי, מניחה לרוח הערב הקלה ללטף את לחיי ואת עיניי העצומות. היה לי מתוק ושקט. ופתאום הייתי שוב בבית הוריי, במרפסת האחורית הגדולה, המאווררת, מוקפת עצי אורן ונוף מדהים, פתוח עד האופק. הרבה שמיים, הרבה ציפורים, מראה החצר, תוואי הרחובות הרחוקים יותר – את הכל ראיתי עד אחרון הפרטים. והיא-אני – היינו בנות ארבע בערך, ליד אמא שתלתה שם כביסה. ופתאום זכרתי את הלחמנייה העגולה עם הצ’ופצ’יק (אין היום לחמניות כאלה. כמה פעמים כבר חיפשתי!) מרוחה בחמאה עבה ובפרוסות עגבנייה. איזה טעם. אין היום טעם כזה, אותו אני אפילו לא מנסה לחפש.

היה כל כך טוב במרפסת הגדולה. ברוח הקלה.

ואז, בעדינות, התקדמתי איתה בגיל. הלב התחיל לפעום בכאב כשראיתי אותה גדלה ומתכווצת. מרגישה גמלונית, לא יפה, לא נעימה, מנדנדת, סתם נדבקת. דחויה ועקשנית להישאר.

למה, אבל למה?! נזעקתי להגן עליה כמו שהייתי מגֵנה על כל אחד מילדיי. מה השקר הזה, מי גרם לך להרגיש ככה? מה חסר לך? מה פתאום לא יפה? מה פתאום נדבקת? מניין התחושה הזאת של הדחויה?

ילדה שלי. יקרה אחת. מתוקה. נפלאה. שלימה. זוהרת. מרתקת. מקסימה. זה רק שקר, זה סתם, זה לא באמת!! הייתי מוכנה להרביץ שם למי שכיווץ אותה ככה למשך כל כך הרבה שנים. ריחמתי עליה, שנאתי אותו. מי זה הרשע הזה… איך הוא מעז!!

ואחר כך, ביום הרביעי למסע, עמוסה רשמים חדשים, מודעת לכך שבקושי התחלתי אבל מלאה רצון ותפילות להמשיך, נפקחו לי העיניים והתרגשתי מאוד.

קלטתי שלראשונה בחיי, יש בי אמפטיה לילדה שהייתי. לראשונה בחיי!

עם כל הטיפולים שעברתי והשיטות שחקרתי, לראשונה בחיי קרה רק כעת, שנזעקתי להגן על מי שהייתי, על מה שעברתי, וחשתי רחמנות אמיתית, חמלה ואהבה ורצון לנחם. לראשונה, זכתה הילדה הקטנה שהייתי לקבל ממני חיבה אמיתית.

קודם, אצל כל הפסיכולוגים והשיטות, הייתי ממול. בלי סוף פעמים חזרתי אחורה ותמיד זה היה כמו לראות חתיכה מסרט תקוע. אי אפשר להפשיר אותו, אי אפשר לרפא אותו. כמו מעבר לקיר של זכוכית, כמו ביער המכושף של סינדרלה. העליבות שלה, הנכות הזאת, תחושת הדחייה המביישת, נעולים על סרט זמן שנתקע ומשדרים גלים של כאב.

המטפלת שלי האמינה בוונטילציה. עצם בואי לשם משחרר את הכאב הכלוא ומשפר את המצב, היא הסבירה. האמנתי לה. הלכתי אחריה עם זכוכית מגדלת ואבקה לגילוי טביעות אצבעות ופגשתי שוב ושוב סינדרלה חסרת הכרה.

כעת, פתאום בלי שום אזהרה, כשעשיתי מה שאמרו בשקוף החדש, כל כך פשוט ולא אינטליגנטי, הייתי בתוך הסרט הזה, הייתי בלב של הילדה.

חוויתי אותה, חייתי אותה. דיברתי איתה. נפגעתי בשבילה.

מאות ניסיונות במשך שנים הביאו תמיד למקומות המאובנים. שניים-שלושה ניסיונות פשוטים לגמרי, הביאו למקום חי. אמיתי. ללב של הילדה. פתאום היא הייתה, פתאום היא ענתה.

איך, נרעשתי כולי, איך זה לפתע קרה?

כי באת ממקום אמיתי של פיוס ואהבה, הייתה התשובה הפשוטה. לא באת לחקור אותי, לא באת לצפות בי, לא באת לנתח אותי או גרוע מזה, להשתיק אותי. באת להיות איתי. לחבק אותי. להכיר ולהכיל אותי (זה מה שלמדנו בסדנא של שקוף). אז פתחתי בפנייך את ליבי.

*

כשהבנתי את זה רציתי לצעוק צעקה גדולה ומרה מקצה העולם ועד קצהו.

כי ההבדל הוא כה דק, כמעט בלתי ניתן להגדרה חיצונית, (כמה מילים כתבתי עד כה בניסיון להסביר), אבל השוני עצום וגדול ומזעזע. כמו לראות בבואה במראה לעומת לחבק ילד חי בידיים. כמו קוף בפני אדם.

אתה יכול ללכת כל חייך אחרי חתיכות הסרטים ההן, טביעות האצבעות, הבבואות, לשרוט את הקירות בכל הכוחות ולהשיג בהתאמצות גדולה עוד קצת רצפה מתחת לרגליים, עוד טיפטיפת נוכחות מורגשת.

ואתה יכול ברגע אחד, בנגיעה אחת של גאולה, לפוגג את הכישוף הממית, ולמצוא את הילד הבודד בעצמו.

לחבק אותו באמת.

לדבר איתו באמת.

לשמוע אותו מדבר.

להתחיל להבין אותו.

לרצות להגן עליו.

להכיר אותו.

להתפעל ממנו.

להתמלא זעם נורא על כל מי שתיאר אותו בעיניך כנחות ועלוב ולא שווה במיוחד.

להבין שזה שקר, להתעורר מהכישוף ולהיאבק בו. מה פתאום טיפש. מה פתאום גרועה. מה פתאום טמבל. מה פתאום סתומה.

ולהפוך לבן ברית של עצמך.

מה שמאה מטפלים ואלף טיפולים לא יעשו לך, אתה יכול בסייעתא דשמייא לעשות לעצמך ברגע אחד.

אם רק תבוא ברצון אמיתי וכנה לקיים את הציווי הכי בסיסי בתורה: “ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”.

אם תבין שהוא המפתח, הגרעין שממנו נובטים החיים, הילד הזה שכלוא בתוכך ומחכה שתבוא. לא כדי לחקור אותו, לא כדי להזיז אותו, אלא כדי לחבק אותו חיבוק אמיץ וחזק וחם מכל הלב.

לבקש סליחה. להתחיל מהתחלה. לתת לו יד וללכת יחד, מהיום והלאה, לעד.

למה, אבל למה?! נזעקתי להגן עליה כמו שהייתי מגֵנה על כל אחד מילדיי. מה השקר הזה, מי גרם לך להרגיש ככה? מה חסר לך? מה פתאום לא יפה? מה פתאום נדבקת? מניין התחושה הזאת של הדחויה?

כשהבנתי את זה רציתי לצעוק צעקה גדולה ומרה מקצה העולם ועד קצהו.

כי ההבדל הוא כה דק, כמעט בלתי ניתן להגדרה חיצונית, אבל השוני עצום וגדול ומזעזע. כמו לראות בבואה במראה לעומת לחבק ילד חי בידיים. כמו קוף בפני אדם.

אתה יכול ללכת כל חייך אחרי חתיכות הסרטים ההן, טביעות האצבעות, הבבואות, לשרוט את הקירות בכל הכוחות ולהשיג בהתאמצות גדולה עוד קצת רצפה מתחת לרגליים, עוד טיפטיפת נוכחות מורגשת.

ואתה יכול ברגע אחד, בנגיעה אחת של גאולה, לפוגג את הכישוף הממית, ולמצוא את הילד הבודד בעצמו.

לחבק אותו באמת.

לדבר איתו באמת.

לשמוע אותו מדבר.

להתחיל להבין אותו.

לרצות להגן עליו.

להכיר אותו.

להתפעל ממנו.

להתמלא זעם נורא על כל מי שתיאר אותו בעיניך כנחות ועלוב ולא שווה במיוחד.

תגובות | 3

האימייל לא יוצג באתר.

וואי כמה נוגע… עד כדי דמעות. מיוחד!!

שחר

אהבתי

קלמן

מדהים, הזזת לי מיתר בלב והעלת דמעות לעינים, תודה על הנסיון להסביר את השוני הדק- העצום, שאין מילים להסביר אותו,

שרי

התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.