מרכז שקוף, מבוא חורון טל. 08-9739000 דוא”ל [email protected]

  • EN
> מאמרים > להוציא את הקולות מהארון

להוציא את הקולות מהארון

אילת השחר | כ״ה באדר ה׳תשע״ח

[ad_slid
התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.



ערב פסח, ואנחנו חייבים שידברו איתנו, שיסתכלו עלינו פנימה, ושעוד פעם יקחו אותנו מאיפה שהלכנו לאיבוד.

אנחנו כל כך רגילים ללכת לאיבוד. אולי בגלל זה אחד מסיפורי הילדים הכי רווחים הוא “זהבה’לה ושלושת הדובים”… אנחנו הולכים לאיבוד, טועמים מדייסה לא שלנו, נכנסים למיטה לא לנו, וצועקים עלינו – ואנחנו נבהלים… כולנו קצת זהבה’לה.

כמו עם ישראל, ששקעו במ”ט שערי טומאה, גם אנחנו שקענו בטומאת מצרים.

מהי טומאה?

לטומאה יש פירוש נורא פשוט – טומאה זה אטימות, טומאה זה כל המקומות שבהם הלב שלי נאטם, נסתם ונעלם.

מה קרה לעם ישראל במצרים?

הם נאבדו לעצמם. בכל הדרגות, עד המ”ט, הכול נאטם ונעלם.

ומה קרה לי?

נאבדתי לעצמי. אין לי עיניים על כל מה שאני שווה. אין לי עיניים על כל מה שאני טובה. אין לי עיניים לראות כמה יקר עצם זה שאני קיימת בעולם. להתבונן על כל הטוב שאנחנו עושים. בשמים מתרגשים מאתנו כל יום מחדש – כל פעם שאני מתבודדת, כל פעם שאני מתפללת, על כל פעם כזאת אומרים שם מחדש “וואו!” ורק אני לא אומר “וואו”; שקעתי בזוהמת מצרים. אני אטומה לזה.

זה שאני נמצאת, זה כל כך חשוב לקדוש ברוך הוא בעולם! אני קיימת. אני יהודיה. אני יודעת מהשם. ואולם מה שיש לי זה לא אורות ולא ברקים; רק את הבלגן והלכלוך, התורנויות והמריבות, האדים של האקונומיקה והכספים המתעופפים… לעבוד בפרך אנחנו יודעים כמותם, אבל להרגיש, להתלהב, לשמוח – מה המילים האלה בכלל… בליל הסדר, לא רק שאנחנו לא עפים באוויר, אלא שצריך עליו הרבה תפילות… הילדים מתלוננים ומייללים ועייפים, ואם הם לא ככה, אז אני נכנסת לאיזה קוצר רוח פנימי. למה הכל הולך מהר מדי או לאט מדי או רדוד מדי או רדום מדי…

ובתוך כל זה בשמים מסתכלים עלינו והנשימה נעצרת: “זה מדהים! תראו באיזו אטימות היא, ובכל זאת פועלת בשביל השם. היא נשארת פה בלי לברוח ולומר: ‘עד שלא מראים לי מלאכים אני בלא-מְשחקים’… הכוח הזה של ‘נעשה ונשמע’ מהר סיני לא עוצר! הוא ממשיך גם בתוך התוהו ובוהו ההוא שיש להם שם… וואו!!”

מתפעלים מאיתנו כל כך הרבה ואנחנו אטומים. זאת גלות מצרים שלנו.

איך זה קורה לנו שאנחנו מאבדים את עצמנו ונמצצים לתוך האטימות הטמאה הזאת?

בדיוק כמו שזה קרה לעם ישראל ששקעו בטומאת מצרים; יש פרעה ויש נוגשים. אבל אצלנו הקלגסים לא עומדים בחוץ עם שוטים; הם נמצאים בתוכנו. קוראים להם ‘קולות’ והם חובטים בנו מבפנים.

יש לנו ממלכת צללים בתוך המוח. ים של קולות. ואנחנו אמורים בכלל להיות “ממלכת כוהנים וגוי קדוש”… לא אמורה להיות לנו ממלכת צללים בתוך המוח; אבל יש לנו. בגדול. אנחנו לא מודעים אליה כל כך, כי בדרך כלל היא יושבת לנו בצל, מאחורי החומות של התת-מודע. אבל כל הזמן מופעלים לנו במערכת משדרים, נגנים, רמקולים – ומייללים.

והקולות האלה משפיעים מאוד ולוקחים כוח מאוד. אני כל הזמן רעה בגלל משהו. ולא משנה באיזה ווליום הרמקול פועל, אפילו אם הוא על מושתק, הוא הרסני בעצם זה שהוא קיים במערכת.

עד כדי כך, שלפעמים קשה להבחין מי מדבר אלי, היצר הטוב או היצר הרע. האם מי שמדבר עכשיו זה יצר הטוב, שאומר לי דיבורים שתכליתם לעורר אותך, או יצר הרע שהוא בעצם מחליש ומקטין ומרוקן לי את הבטרייה?

ובכן, יש סימן היכר ליצר הרע: הדיאודורנט של היצר הרע זה הריח הרע. אם אתה מרגיש את הריח הרע של עצמך, תדע מי עבר פה. ואם אתה מרגיש את הריח הטוב של עצמך, תדע מי נמצא פה ומי מדבר איתך. הקולות המחלישים, הפרעה והנוגשים, מפיצים סביבם בלי הפסקה את הריח הרע של עצמנו.

בפסח הזה אני רוצה לצאת משעבוד לגאולה. אני רוצה לצאת מהאטימות הגלותית הזאת, לבקוע בה חריץ ולהתפלח דרכו הלאה, קדימה, אל השם. אני רוצה להתחזק, להשתיק את הרמקולים של הסיטרא אחרא, להכניע את ממלכת הצללים שכובשת בי כל חלקה טובה, למתוח מחדש את המיתרים של הגיטרה, ולנגן את השמחה הזאת של יהודי שזוכה לעוד יום בעולם של השם.

יש לי משימה מאוד קדושה מול ים הקולות שבתוכי, משימה של פדיון שבויים.

איך אפשר להיגאל מהקולות?

קודם כל להבין שיש קולות, זו כבר גאולה גדולה.

דבר שני, להוציא אותם מהארון. הקולות האלה, עד שהם לא יתבהרו ויגידו את עצמם במפורש – נסתבך איתם לגמרי. אם אני אתן לזה לנגוס בי ותוך כדי אמשיך לעשות הצגה שאני בשליטה, זה יתיש אותי לגמרי…

אבל אם אשלוף אותם ואחשוף אותם לאור עולם – תהיה לי הקלה מאוד משמעותית. בכל מיני מצבים שאנחנו נמצאים, ערב פסח, התלבטויות, נסיונות, לא משנה מה הנפש עוברת, וכל עוד שהמוניטור מראה חיים, היא כל הזמן עוברת, ותמיד יש קולות מבפנים – צריך לבקש מהשם שנזכה לשמוע את הקולות שמנסרים בתוכנו ומפריעים לנו מאוד, שנזכה לתת להם ביטוי, שנשחרר ונרגע.

לכל אחד יש קולות שונים לגמרי, פרעה אחר ונוגשים אחרים, לכן על כל אחד השם משגיח בהשגחה פרטית, ומכל סיפור נולד שיר אחר עם צליל חדש של גאולה.

אין לי עיניים על כל מה שאני שווה. אין לי עיניים על כל מה שאני טובה. אין לי עיניים לראות כמה יקר עצם זה שאני קיימת בעולם. להתבונן על כל הטוב שאנחנו עושים. בשמים מתרגשים מאיתנו כל יום מחדש – כל פעם שאני מתבודדת, כל פעם שאני מתפללת, על כל פעם כזאת אומרים שם מחדש "וואו!" ורק אני לא אומרת "וואו"...

תגובות | 3

האימייל לא יוצג באתר.

ישתבח שמו לעד! המילים המדהימות האלו נשלחו אליי בהשגחה פרטית ממש.. תודה רבה 🙂

בת ישראל

כל הכבוד! מחזק ממש!!!

חנה

ואהווו! כמה נכון. כמה עוצמתי! לקרוא עוד ועוד בלי הפסקה…. ישר כוח!

כל מילה בסלע!

התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.