מרכז שקוף, מבוא חורון טל. 08-9739000 דוא”ל [email protected]

  • EN
> מאמרים > ניצחתי, ואנצח?!

ניצחתי, ואנצח?!

ד"ר אהרן אלון | ג׳ בכסלו ה׳תשע״ט

[ad_slid
התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.



בתור ארון, הילד שגדל בבוסטון שבארה”ב, היו לי כמה חלומות שרציתי להגשים: לרוץ במרתון של בוסטון, לשחק בקבוצת ה”בוסטון-ראד-סוקס” (כדור בסיס) ולהיות רופא באחד מבתי החולים הנחשבים של הרווארד. היה לי ברור, שאם רק אגיע לזה – הכל יהיה מושלם.

הרבה זמן וגלגולי חיים עברו מאז, וארון גדל להיות אהרון המבוגר, שומר תורה ומצוות הגר בארץ הקודש…

לפני כמה ימים, תוך כדי התבודדות באחד השבילים מסביב לישוב, אני רואה מולי פתאום שלשה גברים רצים, עם מכנסיים קצרים שחורים, בלי חולצות, ככל הנראה באימון לתחרות ריצה. בשבריר שניה אני נזכר בבקרים האלו, שיצאתי גם אני מהבית לריצה של שלוש שעות, בלי לחשוב על כלום. פשוט לקחתי בקבוק מים, צלצלתי  לחבר, ויצאנו. מה קורה למשפחה שלי באותם בקרים – זה פחות עניין אותי. העיקר שיש אתגר, יש כביש ויש את החבר’ה…

אני מסתכל בשלשת הגברים – בהתחלה בזלזול, אחר כך בקצת קנאה, ובסוף בסוג של שלמות מדומה, שאני בחרתי להתבודד ומה שהם עושים פשוט לא קשור אלי, רק שובר את הריכוז שלי מהשיחה שלי עם השם… ועדיין לא זיהיתי, שבאמת ארון הילד די נדלק מכל הסיפור.

פתאום אחד מהם מזהה אותי. “אהרון”, הוא קורא לי, “מה שלומך? אולי אתה מצטרף אלינו?” ובשניה, שאני חושב אם לענות או לא והם כבר עוקפים אותי בקצב שלהם, אני שומע את השני אומר: “מה יש לך עם הדוס הזה?”, ובלי לשמוע אותו, אני יודע את תשובתו: “זה אהרון אלון, המאמן הראשון שלי לריצת מרתונים”… מי היה מאמין, שרק לפני רק חמש שנים עוד הדרכתי אנשים לריצת מרתונים… והיום? היום אני לא רץ בשום מרוץ תחרותי, ולא מדריך בשום ריצת מרתון.

נו, אני שואל את עצמי: “אני, אהרון הבוגר – בן 43, אבא ל-5 ילדים, ועוד כמה תארים – באמת השארתי את זה מאחורה?”

נכון, היום אני לא מתחרה בריצה ולא בכדור בסיס (לראד סוקס בסוף לא הגעתי), אבל אני עדיין רוצה להצליח ולנצח! אמנם היום זה בדברים של קדושה כמו הקשר לצדיק ולימודי התמיכה, אפילו בעבודתי כרופא… אז מה השתנה בי, בעצם? האם נשארתי באותו מצב, רק “בשינוי אדרת”?… איך זה יכול להיות? אחרי כל העבודה הפנימית והתשובה שעשיתי, עדיין פועל עלי הרצון להשיג ולנצח??? ולמה? למה אני חייב כל הזמן להצליח?

אין לי תשובה מלאה, אבל אני רואה ילד קטן ושמו “ארון”, שמשתוקק לתשומת לב מאבא שלא נמצא בבית, שמאמין בכל ליבו הקטן, שאם רק יצליח להביא הישגים מרשימים הוא יצליח לקבל את הערך והאהבה שהוא כל כך מחפש…

ואז אני שוב פונה להשם ומתחנן אליו “די! רבונו של עולם, די עם הנצחנות, די עם התחרות. בבקשה. למה אני לא יכול פשוט לקבל את מי שאני בלי השוואות ומדליות?!”

אבל אז נכנס עוד קול, ששואל בקול תמים ומשכנע “רגע… הילד הזה לא רק רצה להצליח, הוא באמת מוכשר ומצליח… הוא הגיע להיות רופא בהרווארד, סיים את המרתון של בוסטון, וכולם מחאו לו כפיים כל הדרך. אז אולי זה בעצם החלק אלוקי ממעל? אולי זו בכלל שליחותו בעולם? מה רע בזה?”

ודקות ארוכות אורך לאהרון הבוגר לסרב לפיתוי שמגיע מה”לא אמיתי” ולענות לו: הנצחנות מוחקת את הילד השמח והנותן והמתוק. הוא כל כך עסוק בלהרשים ולקבל פידבקים חיוביים, עד שהוא לא רואה אף אחד ממטר, אפילו לא את עצמו. ולבסוף, למרות (או בגלל) כל ההצלחות הוא מסתובב עם תחושה שהוא אפס.

ואהרון הבוגר, באהבה וברחמים ובאמת, מחבק את “ארון” ואומר לו: “מתוק שלי, אתה טוב באמת! אתה אהוב! זהו, מיצינו את זה. ההצגה הזאת כבר לא מעניינת. בא, נוריד את האדרת ונשאיר אותה לסמי מתחת לאיזשהו עץ עם קצת עוגיות (והמבין יבין), תן לו לשחק במרוץ למיליון בלעדינו”.

והילד ארון שואל בהיסוס את אהרון הבוגר: “באמת נראה לך שכדאי?”

“כן”, עונה לו אהרון, “כדאי, והגיע הזמן כבר מזמן”.

“טוב”, אומר לו ארון, “האמת, שאני כבר עייף מכל המרדף הזה… וחוץ מזה, בזמן האחרון אתה מרגיש לי אמתי אז אלך איתך על זה למרות הקושי והפחד”.

פתאום ארון שומע מחיאות כפיים סוערות, ואז הוא מזהה שהוא שומע אותם – לא מאבא, לא מאמא, לא מהחבר’ה ולא מאשתו. הן מגיעות מאהרון הבוגר, שתומך בו לבד עם השם יתברך.

 

 

בתור ארון, הילד שגדל בבוסטון שבארה"ב, היו לי כמה חלומות שרציתי להגשים: לרוץ במרתון של בוסטון, לשחק בקבוצת ה"בוסטון-ראד-סוקס" (כדור בסיס) ולהיות רופא באחד מבתי החולים הנחשבים של הרווארד. היה לי ברור, שאם רק אגיע לזה – הכל יהיה מושלם.

הרבה זמן וגלגולי חיים עברו מאז, וארון גדל להיות אהרון המבוגר, שומר תורה ומצוות הגר בארץ הקודש...

היום אני לא מתחרה בריצה ולא בכדור בסיס (לראד סוקס בסוף לא הגעתי), אבל אני עדיין רוצה להצליח ולנצח! אמנם היום זה בדברים של קדושה כמו הקשר לצדיק ולימודי התמיכה, אפילו בעבודתי כרופא... אז מה השתנה בי, בעצם? האם נשארתי באותו מצב, רק "בשינוי אדרת"?... איך זה יכול להיות? אחרי כל העבודה הפנימית והתשובה שעשיתי, עדיין פועל עלי הרצון להשיג ולנצח??? ולמה? למה אני חייב כל הזמן להצליח?

תגובות | 2

האימייל לא יוצג באתר.

אדיר! כמה כנות ואומץ.

הודיה

פשוט מדהים ואמיתי כל כך
מאוד מזדהה עם המאמר -יישר כח! איזו עבודה..

יעלי

התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.