מרכז שקוף, מבוא חורון טל. 08-9739000 דוא”ל [email protected]

  • EN
> מאמרים > להדליק את הרצון

להדליק את הרצון

חיים גרין | כ׳ בכסלו ה׳תש״פ

[ad_slid
התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.



המשפט הראשון של שלוימי הפתיע את התומך שלו. “ה’שקיעה’ ברבע לחמש”, אמר שלוימי בתחילת הפגישה, “ואני חייב לחזור הביתה להדלקת נרות.”

זה היה בערב נר ראשון של חנוכה, לפני שנה בדיוק. זו היתה השעה הקבועה של המפגש השבועי שלהם, אבל הפעם שלוימי ביקש להקדים מעט וזה הפליא מעט את התומך שלא הכיר אותו כמדקדק גדול במצוות.

“חייב – או רוצה?” שאל התומך בשמץ חיוך.

שלוימי הרהר רגע קצרצר. “ממש לא רוצה”, השיב, “אבל חייב.” ההסבר הגיע מיד: חתנו הצעיר ובתו מתארחים בביתו לאחר שהבת ילדה את נכדו הראשון, ופשוט לא נעים לו מהחתן. הוא חייב להגיע הביתה בזמן ולעשות את כל הטקס, החל מה”לשם ייחוד” עבור דרך שירת “מעוז צור” ו”יוונים” ועד למשחק בסביבון וחלוקת דמי חנוכה. דווקא עם הסופגניות והלביבות לא היתה לשלוימי בעיה, כפי שניתן היה להתרשם ממידותיו הנדיבות…

“ומה היית עושה אם החתן לא היה אצלכם?” שאל התומך.

“מה שהייתי עושה כל שנה,” השיב שלוימי. “חוזר הביתה מאוחר, אחרי שכבר כלתה רגל מהשוק…”

“חוזר מאוחר – זאת אומרת אחרי שהילדים הלכו לישון?” בירר התומך בעדינות.

“ועדיף שגם האישה,” השיב שלוימי בכנות כאובה שאפיינה אותו כבר מהמפגש הראשון.

“ואז מדליק נרות?”

“מדליק נרות,” הודה שלוימי, “וגם את המחשב…”

שלוימי היה קבלן בניין ביצוע בתחום הבנייה והיו לו את כל סממני ההצלחה: בית יפה, ג’יפ ארבע על ארבע, חופשות בחו”ל וחתונה מפוארת לבת שנישאה לפני קצת יותר משנה. אבל מבחינה רוחנית, נפשית ורגשית הוא לא היה הצלחה כל כך גדולה. שלום הבית והיחסים עם הילדים היו בהתאם, מה שהוביל אותו חודשיים לפני כן אל התומך בניסיון אחרון למצוא מזור לפצעיו.

“להגיד את האמת? קשה לי מעט עם חנוכה,” אמר שלוימי לאחר שתיקה מהורהרת. “איך כתוב ב’על הניסים’? ‘גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים’? היום המצב הפוך. אנחנו חלשים ביד גיבורים, מעטים ביד רבים ו…אני לא יכול להגיד טהורים, אבל בטח שביד טמאים.”

בלי משים החווה שלוימי בידו על הסמארטפון שבכיס חולצתו. “תגיד לי אתה,” המשיך, “איך אפשר היום לשמור עיניים, ללמוד ולהתפלל כמו שצריך, להתגבר על כל הניסיונות? אני מרגיש לא מתייוון, אלא יווני לכל דבר. איך אפשר להיות יהודי בדור הזה? פעם עוד הייתי מתגעגע לתקופת הישיבה. היינו בחורים צדיקים וטהורים שמוגנים בין כתלי בית המדרש. אבל מי שחי בחוץ? בעולם הגדול? אין מצב. פשוט אין מצב…”

התומך פשוט שתק. מה אפשר להגיד מול כאב כזה של יהודי. חזרתו של שלוימי לתקופת בחרותו הפתיעה אותו. קשה היה לזהות בשלוימי, הקבלן השקוע בעולם החומר, תרתי משמע, את בחור הישיבה המיוחד שהוא היה לפני יותר מעשרים שנה. הוא שקד על התורה ועל העבודה וסיים ש”ס עוד לפני חתונתו. הוא הסתופף בצלם של אדמו”רים ומשפיעים רוחניים והיה בקי בכל ספרי המוסר והחסידות.

“ואני הרי יודע מה זה חנוכה,” המשיך שלוימי בכאב. “אני יכול לתת לך עכשיו דרשה נלהבת וחוצבת להבות שכולה אמת לאמיתה: שבחנוכה החושך עצמו הופך לאור כמו שכתוב ‘לילה כיום יאיר’, ושהנר הקטן הוא השתקפות הנפש שלנו, כמו שכתוב ‘נר ה’ נשמת אדם’, ושגם את הנר הקדוש הזה אנחנו מדליקים דווקא ‘למטה מעשרה’, בתוך החושך הגדול והנורא, במקום שגם השכינה הקדושה אינה יורדת. אבל די. נמאס. ניסיתי כל כך הרבה פעמים – ושוב נפלתי. התחזקתי ושוב התחזקתי, אבל שום דבר לא מחזיק מעמד. כישלון אחרי כישלון. אכזבה אחרי אכזבה. כמה אפשר? כמה אפשר? אין טעם להתאמץ. זה כישלון ידוע מראש.”

“אז למעשה איבדת את הרצון?”

“האמת? בשביל מה לרצות, אם זה ממילא לא יצליח? עדיף לא לרצות. לפחות זה לא יכאב…”

“אז אתה פשוט פוחד מכישלונות?”

“שמע, אל תאבחן אותי. לא בא לי, נקודה. פשוט לא רוצה – ולא רוצה לרצות. אתה יודע מה מטבע הלשון שהכי מדבר אלי בחנוכה? ‘כָּבְתָה – אֵין זָקוּק לָה’. זה מה שאני. כבוי, ואף אחד לא זקוק לי. כלום כבר לא ייצא ממני.”

“אתה הרי יודע ספר,” אמר התומך, “אז אשאל אותך שאלה שתמיד הציקה לי. למה באמת אם הנר כבה לא חייבים להדליקו מחדש? הרי צריך כמה שיותר פרסומי ניסא.”

“נו, אתה בטח יודע,” השיב שלוימי בעייפות. “הגמרא אומרת ש’הדלקה עושה מצווה’. המצווה היא להדליק נר. הרגע שהדלקת, קיימת את המצווה.”

“אבל אם הנר כבה, שוב יש חושך, לא? איך יכול להיות שאני בחושך ובכל זאת קיימתי מצווה?”

“זו ההלכה. אנחנו מברכים ‘וציוונו להדליק’. לא ‘וציוונו להאיר’…”

התומך חייך מלוא פיו: “אוי, שלוימי, שלוימי. אתה יודע מה הבעיה שלך?” שאל.

“מה?”

“שאתה קבלן ביצוע.”

” מה הבעיה?”

“הבעיה שאתה לא מבין שה’ לפעמים אומר לנו: לא רוצה כרגע ביצוע. רק רצון.”

“רצון?” הזדעק שלוימי. “מה שווה רצון בלי ביצוע? כל החיים רציתי ורציתי, ואף פעם לא הצלחתי להוציא את הרצון מן הכוח אל הפועל. אם אני רוצה לבנות בניין אבל בסוף לא בניתי אותו – לא עשיתי כלום, לא?”

“אולי בעולם החומר זה כך, אבל בעולם הרוח ממש לא,” השיב התומך, “וזה בדיוק מה שנר חנוכה מלמד אותנו: אתה תדליק. תדליק את הנר. ואם הוא ייכבה? לא נורא. אפילו אם אתה יודע מראש שאין ערובה לנר שיידלק לאורך זמן, כי בכל זאת אולי הוא עלול להיכבות, אומרים לך: תדליק.”

“אבל הנר כבוי. אין אש. חושך מסביב.”

“ממש לא! מה שכבה זו רק האש שהייתה תלויה בפתילה ובשמן. זה הרובד החיצוני של האור. אבל בחג החנוכה מתגלה בהדלקת הנר אור פנימי יותר שהוא ‘אור הגנוז’, כפי שמובא בספר ‘הרוקח’ ובעוד ספרים. זהו אור ששום הסתרה לא יכולה להסתיר אותו. זהו אור שמאיר כל דבר מוסתר וגנוז, והוא לא זקוק לפתילה או לשמן.”

“מה זה אומר לגבי?”

“זה אומר שהרצון שלך בעצמו, גם אם כרגע עוד לא הולך לביצוע, הוא העיקר. כי רצון חזק, מתוך וודאות גמורה שאני רוצה לחיות כמו יהודי, מתוך הבנה שזה מרכז חיי וכל השאר טפל – הוא העיקר. אתה יכול להשאיר את הרצון הזה דולק, גם אם בפועל עוד לא זכית להגיע לביצוע. הרצון הפנימי הוא האור הגנוז, וגם אם האש הפיזית כבתה, גם אם בפועל עוד לא הגעת ליעד, אינך נבהל ואינך מתייאש. הניצוץ הפנימי נשאר. כבר הדלקת את האור הגנוז שלך באמצעות הרצון. הנס הזה יורד בכל שנה מחדש, לגלות לנו שעם רצון חזק ניתן להדליק את האור גם במקומות החשוכים שבנפש. עם רצון חזק אפשר לנצח גם מה שנראה כרגע חזק מאיתנו.

שנה חלפה. שנה שבה שלוימי השתנה לחלוטין. הוא החליט לרצות גם אם אין לזה סיכוי. גם אם אין שום היתכנות לביצוע. גם אם בפועל הוא עוד רחוק מאוד מהרצונות שלו. השנה הוא מגיע להדלקת נרות בדיוק בזמן לא בגלל החתן אלא בגללו. הרי זה ממילא הזמן שהוא נמצא כל יום בבית כדי לעזור לאשתו ולהיות עם הילדים, לפני שהוא הולך לשיעור הקבוע שהוא החל למסור בבית הכנסת השכונתי.

“רק השנה הבנתי לעומק את דברי הזוהר ששמעתי לפני שלושים שנה מהמשגיח שלי בישיבה,” אמר שלוימי לשומעי השיעור לאחר שהעז לראשונה לספר להם את סיפורו האישי. “הזוהר אומר בפרשת תרומה ‘ולית רעותא טבא דאיתאביד’. כלומר: אין רצון שנכבה והולך לאיבוד. כל רצון שנדלק, חי ומאיר לעולם, ובכוחו להשיב אותנו למוטב.”

 

רצון חזק, מתוך וודאות גמורה שאני רוצה לחיות כמו יהודי, מתוך הבנה שזה מרכז חיי וכל השאר טפל - הוא העיקר. אפשר להשאיר את הרצון הזה דולק, גם אם בפועל עוד לא זכית להגיע לביצוע

"אני יכול לתת לך עכשיו דרשה נלהבת וחוצבת להבות שכולה אמת לאמיתה: שבחנוכה החושך עצמו הופך לאור כמו שכתוב 'לילה כיום יאיר', אבל די. נמאס. ניסיתי כל כך הרבה פעמים - ושוב נפלתי. התחזקתי ושוב התחזקתי, אבל שום דבר לא מחזיק מעמד.

תגובות | 4

האימייל לא יוצג באתר.

מדהים ומחזק !!!

איתן

מרגש מאוד מאוד, מצאתי את עצמי איתך שלומי..

שקוף

אשריך. חיזקת אותי

טלי

חזק וברוך!

ממש כך, זה מה שאנחנו מרגישים… כל אחד והנסיונות שלו ביומיום… וכמעט מאבדים את קצה החוט האחרון “הרצון”

מיכאל

התחברות

בואו להתחבר

ולהתעדכן על ארועים בשקוף ולקבל
מידי שבוע ניוזלטר והעלון.